אני יודעת שהמילים שהכי עפות סביבנו בזמן האחרון, לעוסות עד זרא. לא זארה מהשופינג, שלא נמאס ממנה לעולם – אלא הזרא שנמאס ממנה. ושרשרת המילים היא: (מי שלא יכול שיסתום עיניים ויעצום אוזניים)
חוסן, ביטחון, מודל, נשימות, טיל, התקפי חרדה, לחץ, סטרס, הכלה, חיזבאללה,טיפול, פוסט טראומה, חמלה עצמית ptsd, מלחמה, איראן.
אז לא נדבר על זה תלמיד בא לי לדבר איתכם על גבולות. ולא על גבולות של הבית, או של איך אנחנו מציבים אותם לילדים – אלא דווקא על הגבולות שלפעמים מכרסמים לנו אל החלק הפנימי שלנו, שלנו ממש.
הלקוחה שלי נחה על המיטה ואני עושה לה טיפול. ותוך כדי זה אנחנו מדברות. מפטפטות. קצת מחליפות מתכונים, קצת מדברות על דיאטה קצת על פרשת השבוע ועל המורה של הילדה, ואז פתאום היא מתחילה לשאול אותי שאלות. ולא סתם שאלות אלא בעגה המקצועית קוראים לזה "שאלות חופרות".
אז מה עם הבת שלך ההיא, ואיך את מסתדרת עם הבן שלך ההוא, ואיך ההיא מרגישה ואיך ההוא מסתדר והיא לא מתעניינת בשלומם של כל ילדי, אלא טורחת עסוקה ומתעניינת – דווקא בילדים ובעניינים שאיתגרו את הבית שלנו. בוא נגיד את זה ברחל ביתך הקטנה – בצהוב של הבית שלנו, ברכילות.
אז בשאלה הראשונה אני עונה בעדינות ובנימוס בשאלה השניה אני כבר זזה קצת על הכיסא ולא נוח לי. אני מכחכחת בגרוני ועונה איזו תשובה קטועה וחלקית מאוד. ואז כשראיתי שהמגמה עולה ויש לנו פה קטע של הרצת מניות – עצרתי את זה
. באלגנטיות ובניסיון לא מבוטל אמרתי לה באופן מאוד ישיר "כולם בסדר תודה שאת מתעניינת, תגידי מה שלום הבת שלך זו שעברה דירה?" וכך בבת אחת עצרתי את הקידוח הארכיאולוגי שאיים לחורר את הרצפה תחתיי.
מה שעשיתי היה אסטרטגיה שאימצתי לעצמי בימים שהרבה אנשים התעניינו מה קורה אצלי בבית ולא בצורה נעימה. הייתי מכינה לעצמי רשימת שאלות לכל חסרי הטקט, כדי שכשיבוא רגע והשאלות שלהם יפרצו את הגבולות שלי – יהיה לי מחסן מוכן של פטנטים להעביר נושא, ועוד יותר מזה – שאם אצטרך לעצור את השאלות אוכל להגיד בצורה נעימה, לא כועסת ולא פגועה – אלא רגע אחד קודם – שלא נוח לי לשוחח על הנושא הזה ובואי נעביר נושא.
אני יודעת שזה קשה לפעמים לעשות את זה, אבל – יותר מלפעמים אין לנו ברירה. שכנה רחרחנית, או חברה חפרנית מנצלות רגעי קרבה כדי לגעת בנושאים שלא עם כל אחד נוח לנו לדבר. ואם אין לנו מספיק כוח, או הגדר שלנו לא מספיק גבוהה – מתוך חוסר נעימות ומתוך חוסר ידע איך לעשות את זה אנחנו מרשים לאנשים לפרוץ לנו את הגבולות. אנחנו לא בדיוק מרשים כי היינו מעדיפים שלא אבל אנחנו לא יודעים איך לעצור את זה.
ולא פעם אנחנו אחר כך מצטערים מאד, לפעמים עד כאב לב ודמעות, על החדירה הזו לפרטיות שלנו, על ההשפלה, הפגיעה, גם כשלא בכוונה. ואז אנחנו כועסים ומאוכזבים למה לא עצרנו את זה בזמן, או איך לא מצאנו דרך להגן על עצמנו.
אני רוצה לספר לכם סיפור.
לפני הרבה הרבה שנים נפטר לנו תינוק. זה היה צער עצום. שאף אחד לא יתנסה בזה. ישבתי שבעה לבד, משום שילדיי היו קטנים ולא היו מחויבים לשבת שבעה – מה שאומר שקיבלתי לבד את כל המנחמים,מנחמות. ישבתי בחודש תמוז חם בחלוק בורדו עם קריעה כואבת, על הרצפה או שזה היה על כיסא נמוך, אני כבר לא זוכרת, ,ומולי בתחלופה אינטנסיבית, יושבות נשים יקרות שבאו לנחם אותי ולעודד.
היה קשה לי לדבר על נושא הפטירה שלו, איך בדיוק ראיתי, מה בדיוק קרה, למי קראתי וכל הפרטים המאוד מרגשים האלה. וכשבאו נשים ומטבע הדברים שאלו שאלות – אפילו כדי להקל עליי לעבד ולעכל את הצער – בישירות ובפשטות אמרתי שאני לא רוצה לדבר על זה.
אבל אישה אחת לא הרפתה. היא שאלה שוב ושוב דברים שביקשתי לא לדבר עליהם. בפעם הראשונה אמרתי שזה מצער אותי לדבר על זה ואני מבקשת לא לשוחח על כך. בפעם השניה עשיתי את עצמי שלא שמעתי. בפעם השלישית לא התייחסתי אליה. (זה לא נעים…) אבל בפעם הרביעית כשהיא הפעילה את המקדחה שוב, נשמתי עמוק, היישרתי אליה מבט לתוך העיניים, ואמרתי לה בקול ליד כל היושבות: "אני ביקשתי לא לדבר איתי על זה, זה לא מנחם אותי".
ככה.
נהיה כזה שקט בחדר שהיה אפשר לחתוך אותו בסכין חד פעמית קהה.
זהו .יותר היא לא שאלה.
כלום.
ותאמת?! הייתה לי הקלה.
נעים? לא. זה לא היה נעים בכלל. היא הייתה יותר מבוגרת ממני, היא הייתה בעבר מורה שלי, זו אישה שאני מאוד מאוד מכבדת, ולהיישיר מבט אליה ככה בסיטואציה הזאת היה מאוד לא נעים. אבל היה לי יותר מסוכן שהיא תפרוץ את הגבול העדין והרגיש שלי. ועד היום, 26 שנה אחרי אני עדיין שמחה במעשה ההוא שעשיתי. למדתי אז להציב את הגבול שלי ולא לתת לאנשים לפלוש למרחב האישי שלי – זה שלא כל אחד רשאי ויכול לטייל בו.
שמרתי על זכותי לקבוע מי יהיה נוכח בחיי ולמי לא תהיה דריסת רגל אם לא מתאים לי.
אנשים רבים בסיטואציות יוצאות דופן, נתקלים באובר התעניינות של הסביבה. אובר ערבוב. טו מאץ שאלות. חקירות עומק, חפירות חולד, מנהרות רעל בתוך המוח והלב.
ואם אנחנו לא נשמור על הגבול שלנו – אף אחד לא ישמור לנו עליו. וכמו שאנחנו יודעים שלשמור על הגבולות גם מול הילדים לא תמיד בא בחיוך, בנחמדות וברוך אלא יכול להיות גם אסרטיבי – כך גם שמירה על גבול המרחב האישי שלנו עלולה להיות לא ממש נעימה.
אבל ככה זה כשצריך לשמור על הגבול והנחלה הפרטית . מקימים מערכות יירוט, חץ, קלע דוד, פטריוט וכיפות ברזל, העיקר שלא יגיע מה שלא צריך להגיע לאן שלא צריך להגיע.
בתחבולות תעשה לך מגננה.
נון בית
וברגע הזה שאתם ניצבים ומתלבטים איך ומה לעשות, כי באמת שאנחנו אוהבים להיות נחמדים כל הזמן, תזכרו שבסוף בסוף זה או להיות נחמד ואולי להיפגע, או לדעת להציב גבול ולשמור על עצמנו מה שנקרא זה או אני או הוא.
ובאמת הרבה פעמים זה הוא.
ולפעמים
כמעט פיקוח נפש-
זה אני.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
ממש טור מחזק תודה