בדיוק ביום שתכננתי שסביר שיבוא המשיח – היה לי עמוס מאוד. בדיוק יצא שהיה לי האורטופד שחיכיתי לו חודש וחצי, והוא גם כיבדותי בזריקה הגונה אז לקח שם יותר זמן . בדיוק היו שינויים בתורים עם הלקוחות. בדיוק היו איזה שבע כביסות לעשות, כי בערב כבר קופץ ראש חודש אב לביקור ואי אפשר לעשות כביסות יותר. בדיוק היו מלא טלפונים. בדיוק לחברה שעברה ברחוב היה משו דחוווווף לדסקסיתי, וזה נהיה שלושת רבעי שעה של משהו דחוף. בדיוק היה צריך לנסות משהו בשרי חדש במסעדה שלנו, בשטייטל, מהר לפני שנדפיס את התפריט החדש, ולפני ראש חודש. היו מלא בדיוקים של חוסר דיוק, ואני תכננתי שבערב בכלל אמור לבוא המשיח, כי הכי אובייס, ולכבוד זה –
כיבסתי
גיהצתי
ניקיתי
החלפתי מצעים
שטפתי את הכיורים והשיישים
ניקיתי אמבטיה
קיפלתי כביסה
התזתי ספרי על החלונות והוילונות שיהיה ריח נעים כשמגיע ראש חודש והמשיח בא. בסוף בסוף אחרי כל העבודה והעומס ראיתי שהבית נשאר מבולגן. ומה יהיה אם יבוא המשיח??
הבית אמנם נקי ומבריק ומריח אבל לא רואים את זה מרוב בלגן.
כל מה שלא הספקתי לשים למקום – הכביסות, הגיהוצים, המשחקים שהנכשים שיחקו בשבת, כלים של שבת שהתרחצו ביום שני ונתקעו ברכבת הכביסה, וערימת דואר שהצבי הביא בבת אחת – הכל נמצא על השולחן בסלון, והוא מלאאאא בפריטים, ואיפה אני אשים למשיח את הקפה עם העוגה??? (שעוד לא קניתי מהמאפייה)
פדיחות שיבוא המשיח עכשיו.
אבל אני ממש רוצה משיח.
את אומרת הלוואי שיבוא המשיח והלב שלך חושב: אני כל כך מתגעגעת לאמא שלי שנפטרה ואני חייבת תחיית המתים.
אתה אומר אני רוצה כבר שיבוא המשיח והמוח מחפש פתרונות לפרוטה שכלתה מהכיס.
הם אומרים 'משיח' ומתכוונים בעומק הלב שיחד איתו יזכו למתנה קטנה שתניח להם החסידה בחלון, ארוזה בחיתול טטרה, עדיף עם ציורים של דיסני, בעצם לומשנה, רק שתגיע כבר.
אתם אומרים יאללה כבר משיח, מסתכלים זה על זו והשפתיים לוחשות תפילה שיבריא הילד הזה ונשכח מה זה ביופסיה והקרנות ווחוסר וודאות נורא שכזה.
הוא אומר משיח וכמֵהַּ לקבל את פניו עם בחירת ליבו, למרות שהוא כבר מחכה לה כלכך הרבה שנים והוא עדיין רווק.
אנחנו מסתכלים על השמיים ומייחלים למשיח וגאולה, ומחבקים את הילדה עם מכנסי הג'ינס שקוראת לנו אמא, ולא מבינים מאין צנחה עלינו ההתמודדות הזו, אופס ההתמוטטות הזו. הרי המשיח ישר יחזיר לה את החצאית.
הם אומרים משיח והלב מתפלל שאבא יחזור הביתה מהמילואים כבר ולא יצטרכו להזכירנ את השם שלו לשמירה בתפילה, ולא תהיה מלחמה, ויחזרו לעשות סתם חוגים וקייטנה של אחרי צהריים במקלט הציבורי , ושלא יהיה כבר פחד כי פחד זה מתיש ואמא גם ככה מותשת.
את מבקשת על משיח
ובעצם מבקשת עלייך. ועל כולם. שיהיה הכל רגיל ושגרתי, נטול צער וקונפליקטים, ברור ובהיר כמו היידי בת ההרים שרוקדת על הרי שווייץ באור בוקר צלול.
שעבודת הלב תהיה רק תפילה ולא תור לרופאי צער.
משיח זה שם הקוד של יהודי ל "אוי" .
גאולה זה מוסכמה של "אוף" והצטרכות.
כי גם אם משיח וגאולה הם המצב שאנחנו שואפים אליו והם תמונת הניצחון שלנו-
הם גם צעדי הצב של הדרך הארוכה הזו,
עם השריטות העמוקות בכפות הרגליים, והפנים צרובות השמש, וכפות ידינו המיובלות מאחיזה בחבל האמונה המחוספס, והגב הכפוף מייאוש לישועה.
של הגלות.
אבל ככה אנחנו השם.
אמת, כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרים
כי הם בשר ודם.
אמת.
אני רוצה משיח.
לא אכפת לי מה כלול במשמעויות של זה, כמה זה אגואיסטי, ונמוך, ומה הסיבה שגורמת לי להיאנח בקרעכץ של משיח.
אבל אני ממש רוצה, וצריכה.
משיח.
עכשיו.
תודה מראש.
נון בית מהלב:
אני יודעת שבקבוצה הזו ובטור הזה ובעיתון הזה אמורים לכתוב על ילדים על ענפים, על עלים ועל פירות. אבל בסופו של דבר אצל כולנו המציאות מורכבת מעוד כל כך הרבה דברים, והמון קשיים וקונפליקטים שאנחנו סוחבים, וכל זה מרכיב גלות אחת גדולה. בסוף בסוף הצרות שלנו והצער שלנו הם הגלות, והתקוות שלנו ותמונת הניצחון שלנו, הם גאולה – לא משנה מה נכנס ברובריקה הריקה בנוסחה של "גלות מול גאולה". ( מה זה גלות בשבילך…. מה זו גאולה עבורך….)
אז אם קשה לנו להשתתף בצער השכינה על הגלות האמיתית – שכינה שגלתה מירושלים, התרחקות שהתחילה את כל הצרות האלה וכל הבלבלה הזאת, זו הדרך להיכנס לזה. לראות רק לרגע מה הקושי שלנו וכמה זה ממלא בצער, ולהבין שככה מרגישה השכינה הקדושה.
בכל שנה בימי בין המצרים, בפרט בתשעת הימים אני מרימה עיניים להשם ואני אומרת לו "השם היקר, אני יודעת איך אתה מרגיש. אני מרגישה שפיץ קטן,קטנטן מזה. זה לא כיף בכלל, אני יודעת ." ואני משתתפת בצערו של השם שהוא בעצם צער העולם כולו וכך גם בתפילות ובמעשים- כדי לתקן את המצב הלא בריא הזה.
יללא שיבוא כבר המשיח.
בא לי לשמוח עם השכינה.
אופס.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
