לכבוד שבת איתמר ביקש לבוא עם תשעה חברים.
איתמר הוא הנכד הגדול שלנו, בעזרת השם הוא עולה לישיבה גבוהה בשנה הקרובה. ועכשיו אחרי שהסתיימו המבחנים וירד קצת הלחץ לבחורים החמודים (עריקים בפוטנציאל) הם באו לשבת לסבא וספתא של איתמר.
כששאלתי את בעלי על הכמות של "תשעה בחורים" התחלנו לחשוב כמה עבודה זה וכמה כוח וכמה להכין (כי בחורים, זה כל אחד מהם איש גדול קטן בתקופת גדילה, הם צריכים שיכינו להם גם הרבה אוכל וגם הרבה שעות שינה… )
אבל אתם יודעים משהו, זה היה שיקול קטן מאוד בזה שידעתי שאני הולכת להגיד כן. לא סתם כן אלא בקול גדול, "כן"של "בטוח" .
כי לזכות לשמור על ההווי הזה, של בחורי ישיבה בבית, של חבר'ה שנכנסים לך למטבח ושואלים בקול שמתעבה-"איפה הקפה" ומשאירים חלקי כוסות קפה בכל מיני פינות בבית – זו זכות בפני עצמה.
לאורך השנים, לצערי/להשלמתי/לשמחתי – קרו אצלנו כל מיני שינויים מבניים בבית שחשבתי שיכלול בתוכו אברכי כוילל, וישיבע בוחרים- ובמובן מסוים רצה השם- והפכנו למדינת כל אזרחיה.
יש לנו היום בבית כל מיני סוגי ילדים, ומטבע הדברים השתנה ההווי. ואם פעם ל"בין הזמנים" הייתה משמעות חזקה מאוד- הגיעו ימים שהמילה בין הזמנים העלתה בי המון כאב וזכרונות וחלומות שנדחסו לבוידעם.
והנה פתאום זה פוגש אותנו שוב, במין מחזוריות טבעית או רגועה כזאת של החיים עצמם. גם אם זה לא השלים את עצמו אצל הילדים – הנה זה מגיע בסיבוב שני בנכדים. וזה רק אני שצריכה להחליט ולבחור ולרצות להיות שם כדי לחוות שוב את הסיבוב בגלגל הזה. אז בטח שאמרנו כן, ורצנו וקנינו ובישלנו וניקינו ופינקנו ואל תתבלבלו – גם קיטרנו – כי גם זה חלק מהגלגל. ובמוצאי שבת כשהם עזבו את הבית -ערימת בחורים עליזים- ונשארנו אנחנו עם הכתמים השחורים על הרצפות ושאריות נרגילה חטיפים ופיצוחים בכל מיני פינות ששכחתי כבר מפסח שהם קיימות- ניקיתי וקרצפתי הכל עם מזמור לתודה.
ורק כדי להראות לי כמה החיים הם מורכבים, וכמה צריך להחזיק כישורים בנשיאת הפכים-
למחרת בבוקר דיברתי עם אחד הילדודס, שהשתמשו בשפה שאני לא מוכנה לשמוע. ולאחר פעמיים, הערתי . (הערתי בעין, לא הערתי באלף. לא מכבסת מילים)
בזה שהערתי, בעצם, שמרתי על הגבולות שלי . כי יש מילים ושפה שאני לא מוכנה לשמוע. ואז חלפו לי בראש כל כך הרבה מחשבות על השבת היפה שהייתה ועל זה שבחיים שלי מעורבבים כל כך הרבה מצבים והרהרתי שזה למעשה- "גלגל החיים" . לפגוש את ההיות בכל מיני סיטואציות ולדעת למה אני מושיטה יד ומה אני עוצרת. למה אני מרשה ורוצה שיכנס לחיים שלי ומה אני לא מוכנה שיכנס לחיים שלי.
כי בסוף מרכז הגלגל, מרכז החיים – זה אני. וגם אם המעגל סובב ומסתובב מעצמו בכח האנרציה- כח החיים- עדיין צריך את מרכז הכובד שלו כדי שישמור על איזון.
אותי.
וכמו שאומר בעלי "החיים הם גלגל. לפעמים אתה למטה לפעמים אתה למעלה, העיקר שתישאר אחוז בו"
תחזיקו חזק, עלה קטן שלי
או בעצם הגזע.
כי זה חוזר שוב ושוב במעגל החיים..
כמו בחיים.
תודה השם
שאתה נותן לנו לאורך כל הדרך הצצות מרתקות לכל מיני פינות של החיים. תודה על השבת החמודה הזו שחזרנו להיות "עמיילים בבני תוירו" אין אפס שהחיים זה חתיכת חוויה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
