מחבר: דסי זייבלד

"עם לב מלא, קצת דמעות בעיניים, והמון המון אהבה - גם להשם, גם לילדים שלי, גם לכל הילדים האחרים. כל סוגי הילדים. התינוקות. אלה של בית רבן, אלה שנשבו, אלה שמלאים אהבה כרימון. ואני הולכת להגיד לו, לאבא שלי בשמיים: 'ריבונו של עולם כשם שכבש אברהם אבינו את רחמיו, ועשה מה שציווית עליו, כך כובשת אני את האוטומט שלי, את ההרגלים, את המחשבות העצמאיות ההגיוניות שלי, ועושה מה שאני מאמינה שאתה מצפה ממני. וכך יכבשו רחמיך את כעסך ובבקשה כבר תשפוך עלינו מלא מידת רחמים'..."

"כשאנחנו עומדים באלול הזה ומסתכלים אחורה אל תוותרו על שום דבר שהיה. כן לקבל החלטות להיות יהודי יותר טוב, אבא יותר טוב, אמא יותר מחבקת, אישה יותר קשובה, עובדת יותר מסורה או מה שזה לא יהיה, אבל אל תוותרו על אף שורה ב"קורות החיים" שלנו,  כי זה מי שיוצר ויצר את מה שאנחנו היום..."

"נזכרת בכל הרגעים המצחיקים שהיו כאן, כל הפאשלות שקרו על הדרך, חוסר דיוק בזמנים, החלטות שהשתנו בין רגע – אילוצים שלא לקחנו בחשבון מראש. תוכניות שהכרזנו גבוהה גבוהה שנצליח לעשות אותם ובסוף עם כל הבלאגן והמהומה של החופש זה לא עבד לנו..."

"את אומרת הלוואי שיבוא המשיח והלב שלך חושב: אני כל כך מתגעגעת לאמא שלי שנפטרה ואני חייבת תחיית המתים. אתה אומר אני רוצה כבר שיבוא המשיח והמוח מחפש פתרונות לפרוטה שכלתה מהכיס...."

שני גברים נכנסו עם ארון קודש נייד וספר תורה קטן, שכן הביא עוגה, בת דודה אחת טאטאה במטבח, גיסה עצובה אספה מוצצים וזרקה לפח, חברה ארזה לילדים הקטנים חבילות בגדים כדי להתפזר לשכנים לשבוע המעיק הזה. ואני הסתובבתי בין האנשים והחדרים ולא הכרתי את הבית שלי.

"ישבנו אולי שעתיים ופטפטנו ודיברנו והיא שאלה המון שאלות ובנושא מאוד מסוים – כן אתם מנחשים, בנושא של היחסים המשפחתיים עם הילדה שחזרה בשאלה. היא שמרה על חיוך מקסים ושמה את היד שלה על היד שלי יותר מפעם אחת. וכשהסיפור היה קצת טראומטי או עצוב העיניים שלה היו עצובות ממש...."

"הנה זה מגיע בסיבוב שני בנכדים. וזה רק אני שצריכה להחליט ולבחור ולרצות להיות שם כדי לחוות שוב את הסיבוב בגלגל הזה. אז בטח שאמרנו כן, ורצנו וקנינו ובישלנו וניקינו ופינקנו ואל תתבלבלו - גם קיטרנו - כי גם זה חלק מהגלגל...."

"אני יושבת על המיטה של הרופא שיניים. חדר לבן, נעים, עם תמונות בגוונים של גלידה. אחרי הקייטנה והלונה פארק שהוא עשה לי למעלה למטה ולכל הצדדים עם הכסא המיוחד שלו, אני מתחילה להרגיש את מה שלא כל כך בא לי להרגיש...."

"אנחנו מתקשים להזיז אותם, לפתוח שערים, להחתים דרכונים, להסכים לגדרות מסוג חדש או בצבע אחר. אנחנו שומרים בקנאות על המגרש שלנו, ההוא שהכרנו מפעם שלא יזוזו לנו לא הגבולות ולא הגבינות (ואם הזיזו לנו את הגבול או את הגבינה אנחנו מייד צורחים...)..."

"כולנו היינו מעדיפים ושמחים לדעת שאומרים עלינו דברים נפלאים וטובים, שרואים את הכוחות שבנו ואת המאמצים והרצונות שאנחנו עושים כדי להיות הכי טובים שאפשר. אבל אם נהיה שניה ריאליים - כולנו גם יודעים שאֵי שם באִי רחוק באמצע הים..."