מחבר: דסי זייבלד

הָיִינוּ בְּאוֹתוֹ צְרִיף הֵן וְאָנוּ - שְׂרִידֵי נָשִׁים עַל מַדַּף הַסֶּלַע רְדִידִי אֲנָשִׁים בְּכַף וּבְקֶלַע | תְּלוּיִים בֵּין כְּבָלִים תַּיִל וַחֲבָלִים | אֲסוּפִי שְׁאֵרִית שֶׁל הַנֶּפֶשׁ מִתְפַּלְּשִׁים בֵּין חַיִּים וּבֵין רֶפֶשׁ..."

"אני מציינת פה, שעם כל עומסי האחוזים מתחילת המכתב היה לי קצת עייף בנשומל'ה, וזה לא שרציתי שהוא יגמר – אבל כשהוא נגמר היה לי טוב עם זה. אם בעבר הייתי בוכה כשנגמר חג – הפעם נשמתי עמוק והרמתי רגל גבוה כדי לדרוך אותה חזק לתוך שגרה של קיץ בריא..."

זה קצת יותר מטייל באוויר. אבל זה כל כך ריגש אותי וזה גרם לי לחשוב המון המון על הנושא הזה על זה שבעצם יהודי בכל המהות שלו צריך לחפש כל הזמן את ההקשר הזה של ה "הנני"  . ותוך כדי מחשבה פתאום נפל לי האסימון... (מהההה, אסימון זה לא חמץ ... )

אז לרגל חודש הגאולה והמלחמה שלנו בבית, שלא נגמרת (למה ככה דסי, למה) החלטתי שעייף לי מרצינות ובא לי קצת להקליל את המצב כי גם ככה כבד... ותיכף יתחילו עם ארבעת הבנים, והקושיות והתשובה והשאלה והחזרה,  והשנה אינ לי כח להגדרות כי איראן וחיזבאללה מתערבבים לי גם ככה...

"אני יודעת שזה קשה לפעמים לעשות את זה, אבל – יותר מלפעמים אין לנו ברירה. שכנה רחרחנית, או חברה חפרנית מנצלות רגעי קרבה כדי לגעת בנושאים שלא עם כל אחד נוח לנו לדבר. ואם אין לנו מספיק כוח, או הגדר שלנו לא מספיק גבוהה - מתוך חוסר נעימות ומתוך חוסר ידע איך לעשות את זה אנחנו מרשים לאנשים לפרוץ לנו את הגבולות..."

בגגלל שהלב שלי נוזל על גדותיו בפרט בערבי חגים (לא אמרתי איזה צד נוזל יותר שמאל או ימין למעלה או למטה קדמי או אחורי...) אני רוצה להכין פה משלוחי מנות אטרקטיביים שהייתי רוצה לשלוח לכל מי שמגיע לו מנות, או מנה אחת אפיים. ובגלל שאנחנו בערב פורים קחו בהומור, תצחקו מכל הלב ותרגישו איך הוא מתרחב

אם אנחנו שמחים אז לא צריך להגיד לנו איך להיות שמחים. הבעיה מתחילה כשיש לנו סיבות ממש אמיתיות שהשמחה קצת נמצאת במעגל החיצוני שלנו ולא קרוב מדי, אבל היות שאמרו לנו שאפשר להרבות בשמחה – זה אומר שלא בהכרח שהתחלנו מנקודת שמחה אבל יש דרך להרבות את השמחה . אני אשמח לכל עצה נוספת בעניין ההשקעה הבטוחה הזו בשמחה - מוזמנות לשתף בתגובות

"יש לזה בכלל מילים? יש דרך לכמת את העבודה הנפרדת והמשותפת שעשינו? את הפודקאסטים שעשינו עם עצמנו בלילות אפלים של מכת חושך עד שראינו כולנו את האורות בקצה המנהרה?!"

"אבל השנה בט"ו בשבט האריך רב יחיאל בתפילת שחרית עשרת מונים. ובכה, ובכה, ובכה, ושפך תחנונים וכאבו לפני המקום ברוך הוא. ולא בגלל השמיטה, או הפרדס. אלא בגלל יומטוב, הבן יקיר שלו. בן זקוניו שנולד לו בניסים...."

"אנחנו מאוד אוהבים בט"ו בשבט להשתמש בהשאלה של פירות ועץ או משפחה אבל הברכה של העץ היא העץ עצמו הצל שהוא נותן..."