מתקופת החגים יצאנו עם טעם טוב וגדושים ברוח טובה של התחלה חדשה וכוחות מחודשים שכל כך נדרשים בשגרה, אך מעבר לזה חשבתי על המהות שהתעוררה בנו לאורך כל התקופה שבה עסקנו בהמלכת המלך.
אכן, זכינו שאנו היהודים הם בני מלכים. אבל לא סתם. אלא של המלך של המלכים. ואם נשים לב, אצל המלך של המלכים – לא קיימים עבדים זוטרים. ככל שמעמדו של המלך יותר גבוה, המשרתים סביבו גם הם אנשי האצולה הגבוהים ביותר.
יוצא שבין אם אתה בן ובין אם אתה עבד למלך כזה, אתה מלך – בעצמך.
עבורי התובנה הזו היתה מעיפה. כי אם אני רוצה לא רק להגיד דברים – אלא ממש לעשות אותם אז אני צריכה להבין שעלי להשתחרר בדחיפות מכבלי העבדות שלי.
כי אם אני מצהירה מיהו אבי מלכי, ומתכוונת לזה. אז עלי להפסיק לחשוב לדבר ולהתנהג כמו אחרונת העבדים.
דבר ראשון זה להוציא מתוכי כל קטנוניות התחשבנות וקורבנות. זה לא מתאים כי זה לא שייך. וגם אם יש משהו שנראה כמו סיבה מאד טובה להוציא אותך מהכלים עכשיו. את לא תצאי. כי הרי את בעלת מעמד. מסתכלים עליך. בוחנים.
זה לא סתם להוציא תגובה ולהמשיך כאילו לא קרה כלום. את צריכה להיות מותאמת למקום הזה שאת הכרזת עליו לא מזמן. ואם תרגישי ככה, כמו בת לאצולה הכי גבוהה שקיימת, את תביני שאי אפשר יותר לחשוב שאת חסרת ערך. או להתחפר בהרגשה של: את מי זה מעניין מה אני מרגישה עכשיו? מי בכלל רואה אותי?…
ברגע שאת יודעת את מעמדך העצום, הקשיים מתגמדים. השחיקה נעלמת. התפקידים התובעניים מקבלים טוויסט של התרוממות. ובעיקר את יודעת שיש לך גישה ישירה למקומות הנחשקים בעולם. אז לא רק שאת נחשבת, את מבנות הסגולה הבודדות, שחשובות באמת.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
