זווית אישית: שקט.
לפעמים יש רושם שאנשים יעשו הכל כדי לפטפט עם הזולת הנמצא בקרבתם או באמצעות התקשורת המכווננת. אני רואה איך הם מציצים בכל מספר רגעים במכשיר הנייד הדבוק לידם, מעוררים אותו לחיים כדי לבדוק אולי בכל זאת מישהו מחפש אותם. וכשנמצאים בחברה קיימת תחרות סמויה [ולעיתים לא כל כך סמויה] מי מדבר יותר מי מנווט את השיחה, וכשמשתרר רגע של שקט הנוכחים חשים אי נעימות שמיד מניעה אותם למלא בדיבורים.
השבוע בנסיעותיי באוטובוס שמעתי בפרוטרוט דיווח על תחלואי האישה שישבה מאחורי, כולל הבדיקות שעשתה ואלה שלפניה. הגדילה עשות אחרת ששמה על רמקול את זו עימה שוחחה, וכך עודכנו בתלונותיה על זו שלא נענתה לבקשתה להכין מנה עיקרית לשבת, התחמקה והודיעה שהיא הולכת להביא אורז… אותם קולות נשמעים גם ברחובה של עיר, בהמתנה לפקיד או רופא, או בתור לסופרמרקט.
קול המונה של רומי מנסר בחלל העולם.
רוצה לשתף בקטע משיחה טלפונית עם אחד מבני ביום שישי האחרון.
אני- הצלחתי בכל זאת להכין אנטיביוטיקה# בשבילך.
הוא- אבל לא נראה לי שאצליח ליהנות מזה.
אני- ??
הוא- התחילו לחסום כבישים.##
# סלט שדומה לרוטב פסטו ונקרא במשפחתנו 'אנטיביוטיקה מהטבע'.
## זו התייחסות צינית 'שולמית' לדיווח ההיסטרי בתקשורת על הסופה/סערה המלווה בגשמים ושלג בירושלים.
נדמה לי שחסימות בערוצי התקשורת היו עושים טוב יותר לעולם.
מה המשותף לשני הקטעים. אתם שואלים? דיבורים בעלמה, ללא אחריות, בלי מחשבה וללא תועלת.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
