איך הולכים בעיר העתיקה בירושלים, ורואים את כל ההיסטוריה היהודית בדרך אחת?
יש מקומות שבהם ההיסטוריה שמורה מאחורי זכוכית, במוזיאון, עם שלט "נא לא לגעת". העיר העתיקה בירושלים היא ההפך הגמור. כאן ההיסטוריה נמצאת מתחת לסוליות הנעליים, ממש, שכבה על גבי שכבה. כל מדרגה שיורדים מחזירה כמה מאות שנים אחורה, וכל סמטה צרה מובילה אל תקופה אחרת.
הדבר היפה הוא שאפשר לראות את הכל בדרך אחת. מסלול הליכה אחד, משער האשפות ועד עומק הרובע היהודי, עובר דרך כל שכבות ההיסטוריה היהודית: מבית המקדש, דרך החורבן, דרך הרחוב הביזנטי הקבור, ועד קהילה שנחרבה וקמה מחדש בתוך דור אחד. הנה הדרך.
לא מוזיאון: עיר שחיה על השכבות שלה
מי שנכנס לעיר העתיקה דרך שער האשפות, השער הדרומי הקרוב ביותר לכותל, מרגיש את זה כמעט מיד. הרחובות לא ישרים, המפלסים משתנים, ופה ושם מציצה מבעד לגדר זכוכית רצפה עתיקה כמה מטרים מתחת לרגליים.
זה לא מקרי. ירושלים נבנתה, נחרבה ונבנתה שוב על אותו מקום עצמו, שוב ושוב, במשך אלפי שנים. כל עיר חדשה הוקמה על חורבות הקודמת. התוצאה היא עוגת שכבות אדירה, שבה ככל שיורדים עמוק יותר באדמה, חוזרים אחורה יותר בזמן. וזה בדיוק מה שהופך את ההליכה כאן למסע, ולא לביקור.
הרובד הראשון: הכותל ומה שמתחתיו
המסלול מתחיל למטה, ברחבת הכותל. וכאן כדאי לעצור על אי-הבנה נפוצה: הכותל המערבי אינו קיר של בית המקדש עצמו, אלא קיר תמך חיצוני שהקיף את רחבת הר הבית. את הרחבה הזו הרחיב המלך הורדוס לממדים עצומים לקראת סוף ימי הבית השני, בערך בשנת 19 לפני הספירה.
המספרים מרשימים גם היום. אורכו הכולל של הכותל הוא 488 מטר, אך רוב האורך הזה חבוי לאורך הרובע המוסלמי. הקטע שרואים ברחבה מתנשא כ-19 מטר מעל פני הקרקע, ומתחת לרגליים יורדים עוד 17 נדבכי אבן אל מתחת לאדמה. שבעת הנדבכים התחתונים שגלויים לעין הם הרודיאניים מקוריים, בני אלפיים שנה, וקל לזהותם: לכל אבן יש מסגרת שוליים מסותתת בעבודת יד, ה"סיתות ההרודיאני" האופייני.
עד מלחמת ששת הימים לא הייתה לפני הכותל רחבה כלל, אלא סמטה צרה באורך 28 מטר ורוחב 3.6 מטר בלבד, שאליה נדחקו המתפללים. ובכל זאת, דווקא אל הקיר הזה לא חדל העם לבוא ולהתפלל. חז"ל הקדימו לכך נימוק רוחני שנשמע כמעט כמו הבטחה, ואבני הקיר נשארו, וגם מה שמעליהן:
"אֵין הַשְּׁכִינָה זָזָה מִכֹּתֶל מַעֲרָבִי" — שמות רבה
לעלות אל הרובע: מן החורבן אל התקומה
מן הכותל מטפסים מערבה ומעלה, אל תוך הרובע היהודי. זו עלייה פיזית של ממש, במדרגות ובסמטאות, אבל היא גם עלייה בזמן: מתקופת הבית השני אל הדורות שאחריו.
הסיפור שמלווה את העלייה הזו הוא סיפור של שני חורבנות. בית המקדש הראשון, שבנה שלמה המלך, נחרב בידי הבבלים בשנת 586 לפני הספירה. הבית השני, שבנו שבי ציון והרחיב הורדוס עד שאמרו עליו חכמים "מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו", נחרב בידי הרומאים בשנת 70 לספירה. שני בתי המקדש נחרבו, על פי המסורת, באותו יום עצמו: תשעה באב. ומאז, כל מי שעלה חזרה אל ההר הזה נשא איתו את שני החורבנות האלה.
הקארדו: רחוב שלם מתחת לרחוב
אחת התחנות המפתיעות במסלול נמצאת ברחוב היהודים, הרחוב הראשי של הרובע. יורדים כמה מדרגות אל מתחת למפלס הרחוב של היום, ולפתע עומדים ברחוב אחר לגמרי: הקארדו.
הקארדו היה רחוב האורך הראשי של ירושלים בתקופה הרומית-ביזנטית, רחב כמעט כמו כביש בן ארבעה נתיבים, עם שדרות עמודים משני צדדיו. הוא מתואר בבירור במפת מידבא, מפת פסיפס מהמאה השישית שהתגלתה ברצפת כנסייה בירדן, והעתק שלה מוצב היום במקום. כשהאדריכלים תכננו את שיקום הרובע אחרי 1967, הם זיהו את תוואי הרחוב דווקא לפי המפה העתיקה הזו, חפרו במקום, וחשפו כ-200 מטר ממנו.
הפרט שמכה בך הוא הגובה: הרחוב הביזנטי נמצא כשני מטר ורבע מתחת למפלס רחוב היהודים של היום. החפירות שחשפו את כל זה נוהלו בידי הארכאולוג נחמן אביגד לאורך יותר מעשור.
"מי שמהלך היום ברובע מהלך, פשוטו כמשמעו, שני מטרים מעל ירושלים של לפני אלף וחמש מאות שנה"
הבית השרוף: רגע החורבן, מאובן בזמן
עוד כמה צעדים, ועוד כמה מטרים למטה, נמצאת אולי התחנה המצמררת ביותר. כשש מטרים מתחת למפלס הרחוב חשפו החופרים בית מגורים מפואר מן העיר העליונה של ימי הבית השני, בית של משפחת כהנים. הוא נקרא "הבית השרוף", ולא לחינם.
בין ההריסות נמצאו אבנים מפויחות, עץ חרוך ושכבות אפר, וביניהם משקולת אבן ועליה כתובת בארמית: "בר קתרוס", כלומר רכושו של בן משפחת קתרוס, משפחת כהנים שהתלמוד מזכיר לגנאי:
"אוֹי לִי מִבֵּית קַתְרוֹס" — מתוך קינת חז"ל על משפחות הכהונה
באחת הפינות נמצאו שרידים של אישה צעירה וראש חנית ברזל שהוטל לעבר הקיר, עדות אילמת לטבח שערכו הרומאים בעיר העליונה חודש שלם אחרי שכבר עלה המקדש באש. כאן, מתחת לרצפה, רגע החורבן עדיין קפוא.
בית הכנסת החורבה: חורבן ותקומה בדור אחד
עולים שוב אל אור היום, אל כיכר הרובע, ושם מתנשאת הכיפה הלבנה של בית הכנסת החורבה. שמו, החורבה, מספר את כל הסיפור.
ההתחלה הייתה בשנת 1700, כשרבי יהודה החסיד הגיע לירושלים עם חבורת עולים ובנה בית כנסת. ימים ספורים אחרי שהגיע, נפטר. הקהילה שקעה בחובות, ובשנת 1721 התנפלו הנושים על החצר ושרפו את בית הכנסת. מאז דבק במקום השם "החורבה", חורבת רבי יהודה החסיד. רק ב-1864, בעמל של תלמידי הגאון מווילנה ובסיוע משה מונטיפיורי, נבנה במקום בית כנסת חדש ומפואר, הגדול בארץ ישראל באותם ימים. רבי יהושע יוסף ריבלין כתב עליו אז שמי שעומד על אחד ההרים סביב ירושלים רואה את כיפת בית הכנסת בין כיפות הבתים:
"גָּדוֹל כְּיָרֵחַ בֵּין הַכּוֹכָבִים" — רבי יהושע יוסף ריבלין, על כיפת החורבה
ואז, בסוף מאי 1948, עם נפילת הרובע במלחמת העצמאות, פוצץ בית הכנסת בידי הלגיון הירדני. שוב חורבה. במשך תשע-עשרה שנה נותרה במקום רק קשת בודדת, מזכרת לפאר שהיה. בית הכנסת נבנה מחדש בדמותו המקורית ונחנך שוב רק בשנת 2010, שישים ושתיים שנה אחרי שנהרס. מי שעולה היום למרפסת הכיפה זוכה לתצפית מעגלית על כל העיר העתיקה, ומי שיורד למרתף מגלה, איך לא, עוד שכבה: מקוואות מימי הבית השני, מתחת לבית הכנסת עצמו.
הסיפור הזה, של חורבן ובנייה ועוד חורבן ועוד בנייה, הוא בעצם הסיפור של כל המסלול. בכל תחנה יש חורבן, ובכל תחנה יש גם חזרה.
ההבדל בין לראות אבן ישנה לבין להבין מה היא מספרת
אפשר ללכת את המסלול הזה לבד, עם מפה ביד, וזה כבר יהיה יפה. אבל הפער בין לראות אבן ישנה לבין לדעת מה היא מספרת הוא כל ההבדל שבין טיול לבין מסע.
מי שרוצה ללכת את הדרך הזו עם מי שיודע לספר את מה שמתחת לכל אבן יכול להצטרף לסיור בעיר העתיקה בירושלים מודרך, שבו המדריך מלווה את הדרך מן הכותל ועד עומק הרובע ומחבר את כל השכבות לסיפור אחד רציף. מהבית השרוף ועד הקארדו, ומן החורבה ועד הכותל, הדברים מתחברים אחרת כשמישהו מצביע עליהם ומספר.
דרך אחת, אלפיים שנה
המסלול הזה אינו ארוך. אפשר להלך אותו בשעות אחדות. אבל בתוך השעות האלה עוברים על פני אלפיים שנה: מן הכותל שלא נחרב, דרך הרחוב שנקבר, דרך הבית שנשרף, ועד הקהילה שקמה שוב ושוב מתוך ההריסות.
וזו אולי המתנה האמיתית של ההליכה כאן. לא רק לראות את העבר, אלא להרגיש שהוא לא נגמר. שהאבנים נשארו, ושמעליהן, כדברי חז"ל, גם השכינה לא זזה ממקומה. בעיר העתיקה בירושלים, ההיסטוריה היהודית אינה דבר שקרה. היא דבר שעדיין עומד, מתחת לרגליים ומעל הראש, בדרך אחת שאפשר ללכת בה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
