לפעמים זו השאלה שהילד לא אומר בקול, אבל הוא שומע את התשובה שלנו כל השנה.
לא רק במה שאנחנו אומרים, בעיקר במה שאנחנו משדרים.
ילד ששומע שוב ושוב:
"אתה תמיד כזה"
"כמה פעמים אפשר להסביר לך?"
"ידעתי שלא תצליח."
"זה האופי שלך."
עלול ללמוד משהו הרבה יותר עמוק מהאירוע הספציפי:
אני כזה.
ואם אני כזה, למה בכלל לנסות?
לעומת זאת, ילד ששומע:
"זה היה קשה לך, אבל אתה יכול ללמוד"
"לא הצלחת הפעם. בוא נחשוב מה יעזור בפעם הבאה"
"אני רואה שהפעם הצלחת יותר מאתמול"
"אני לא מצפה ממך שתהיה מושלם. אני כן מאמין שאתה יכול להתקדם"
מקבל מסר אחר:
אני לא תקוע. אני יכול ללמוד. אני יכול לתקן. אני יכול לנסות שוב.
וזה בעיניי אחד החיבורים היפים ביותר בין עולם הפסיכולוגיה לבין חודש אלול.
אלול הוא תקופה שמדברת אלינו על תשובה, תיקון, קבלה מחדש והמלכת הקב"ה.
אבל איך ילד יכול באמת להתחבר לרעיון של שינוי אם בבית הוא מרגיש שהזהות שלו כבר נקבעה?
אם מבחינת ההורים הוא "הילד העצלן", "הילד המפוזר", "הילד שלא מתפלל", "הילד שתמיד עושה בעיות"?
אנחנו לא צריכים להתעלם מהקשיים ולא צריך לתת לילד מחמאות ריקות.
אבל אפשר וחשוב להפריד בין "יש לך קושי" לבין: "אתה הקושי".
בין "עשית מעשה לא טוב" לבין "אתה ילד לא טוב".
אולי אחת המתנות הגדולות שאנחנו יכולים לתת לילדים לקראת השנה החדשה היא לא עוד קבלה שהם צריכים לקבל.
אלא האמונה שלנו בהם שהם מסוגלים לכתוב את הפרק הבא אחרת.
כי לפעמים לפני שילד מצליח להשתנות, הוא צריך לפגוש מבוגר שמאמין שהשינוי אפשרי.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
