מחבר: אבי אברהם

שאלה כמו "איך היה?" דורשת ממנו לעצור, לסכם את היום, לזהות מה משמעותי עבורו ולהחליט מה לספר. זה קשה. ובמיוחד אצל מתבגרים זה עלול להרגיש כמו חקירה. אז במקום לשאול שאלות כלליות, נסו שאלות קטנות וספציפיות >>>

"לפעמים דווקא הילד שנראה "עצלן" זקוק לעוגנים קטנים בתוך החופש. ולפעמים הילד שנראה "תובעני" לא מבקש עוד אטרקציות, אלא עוד קשר. לפעמים הילד שמבקש מסכים בלי סוף פשוט מחפש דרך לברוח מתחושת ריקנות שהוא לא יודע להסביר...."

"כשיש בבית איזון הילדים מרוויחים לא פחות מההורים. הם לומדים התחשבות, דחיית סיפוקים, ויסות רגשי ובעיקר חווים בית שיש בו עוגן יציב שאפשר להישען עליו...."

"לפעמים, אם נחזיק עוד כמה דקות בלי לרוץ להציל, נגלה שהשעמום הופך לדמיון, הדמיון הופך לרעיון, והרעיון הופך לחוויה שהילד יצר בעצמו. ואולי אחת המתנות החשובות ביותר שנוכל לתת לילדים בחופש הזה היא לא עוד פעילות..."

"השאלות האלה אולי לא פותרות את הבעיה מיד. אבל הן בונות משהו גדול הרבה יותר: ילד שמאמין בעצמו. וכשילד מאמין בעצמו, הוא לא מפסיק לפחד. הוא פשוט מפסיק לתת לפחד להחליט במקומו...."

כמה פעמים אנחנו אומרים לילד משפטי "חינוך" ובתוך תוכנו אנו באמת לא מבינים: הוא הרי ילד חכם ויודע, אז למה באותו רגע הוא מתנהג כאילו כל מה שלימדנו אותו פשוט נעלם? התשובה נמצאת במושג פסיכולוגי מרתק שנקרא "חלון הסובלנות" (Window of Tolerance), מושג שפיתח הפסיכיאטר ד"ר דן סיגל.

זה כנראה המשפט שנשמע עכשיו כמעט בכל בית חרדי שבו יש גם בנים וגם בנות | השוואה שאינה מעובדת עלולה להפוך לקנאה, קנאה עלולה להפוך למרירות, ומרירות עלולה לפלג ולהרחיק אותנו מאהבת הזולת. אולי דווקא הימים האלה מזמינים אותנו לעזור לילדים לעשות את התנועה ההפוכה.

"אנחנו משקיעים, מחנכים, מתפללים, נותנים דוגמה אישית, אבל בסופו של דבר הילדים אינם 'פרויקט' שלנו. הם אנשים עם בחירה, עם מסע ועם אחריות אישית משלהם..."

יש שאלה שמלווה הרבה הורים. לא תמיד אומרים אותה בקול רם, אבל היא שם. בין העבודה לבית, בין שיחות הטלפון לארוחת הערב, בין המלחמות, הדאגות והעומס של החיים.

לא פעם הורים משקיעים בילדיהם אהבה עצומה, אך הילדים לא תמיד חווים אותה כך - למה זה קורה?