מחבר: אבי אברהם

"השאלות האלה אולי לא פותרות את הבעיה מיד. אבל הן בונות משהו גדול הרבה יותר: ילד שמאמין בעצמו. וכשילד מאמין בעצמו, הוא לא מפסיק לפחד. הוא פשוט מפסיק לתת לפחד להחליט במקומו...."

כמה פעמים אנחנו אומרים לילד משפטי "חינוך" ובתוך תוכנו אנו באמת לא מבינים: הוא הרי ילד חכם ויודע, אז למה באותו רגע הוא מתנהג כאילו כל מה שלימדנו אותו פשוט נעלם? התשובה נמצאת במושג פסיכולוגי מרתק שנקרא "חלון הסובלנות" (Window of Tolerance), מושג שפיתח הפסיכיאטר ד"ר דן סיגל.

זה כנראה המשפט שנשמע עכשיו כמעט בכל בית חרדי שבו יש גם בנים וגם בנות | השוואה שאינה מעובדת עלולה להפוך לקנאה, קנאה עלולה להפוך למרירות, ומרירות עלולה לפלג ולהרחיק אותנו מאהבת הזולת. אולי דווקא הימים האלה מזמינים אותנו לעזור לילדים לעשות את התנועה ההפוכה.

"אנחנו משקיעים, מחנכים, מתפללים, נותנים דוגמה אישית, אבל בסופו של דבר הילדים אינם 'פרויקט' שלנו. הם אנשים עם בחירה, עם מסע ועם אחריות אישית משלהם..."

יש שאלה שמלווה הרבה הורים. לא תמיד אומרים אותה בקול רם, אבל היא שם. בין העבודה לבית, בין שיחות הטלפון לארוחת הערב, בין המלחמות, הדאגות והעומס של החיים.

לא פעם הורים משקיעים בילדיהם אהבה עצומה, אך הילדים לא תמיד חווים אותה כך - למה זה קורה?

"ילד שלא התקבל, נער שלא הצליח, בחור שחווה דחייה - עלולים להתחיל להרגיש שהם באמת שווים פחות. אבל כאן חשוב לעצור ולזכור: יש הבדל עמוק בין שווי לבין ערך...."

"אסרטיביות" היא שביל הזהב שבין ויתור לתוקפנות. היא היכולת לומר: 'אני יודע מה חשוב לי, מה אני מרגיש, ואני מבטא את זה בצורה מכבדת' זו היכולת לשים גבולות ברורים, להשיג מה שאני רוצה, אך מבלי לפגוע בשני..."

"פתאום הוא מגלה לצידו את המדריך שלו, מלהטט בזריזות ובמיומנות נערית ומורה לו: 'שום דבר טוב לא יצא לך מלהביט לווגאס- כי כל הכסף שבעולם כרגע לא יוכל לעזור לך!... שום דבר טוב גם לא יצא מלהביט למטה- כי ככל הנראה תיבהל ותיכנס לפאניקה עד שתיפול למטה מרוב פחד!... גם להביט יותר מידי גבוה לא יתן לך כלום, כי תחשוש להתקדם ובסוף תתעייף, תתן שוב מבט למטה ותיפול...."

קיים בעולמנו מעגל של תוקף, קורבן ומושיע - אנשים שנמצאים במעגל הזה, בדרך כלל משחזרים אותו במספר מערכות יחסים ולאורך שנים רבות, הבשורה הטובה היא שאפשר לצאת מהמעגל הזה, בשני שלבים עיקריים >>>