אלול הוא זמן של חשבון נפש.
אבל יש הבדל גדול בין שתי תחושות שיכולות להיראות מבחוץ כמעט אותו דבר.
ילד אומר: "עשיתי משהו לא בסדר."
מכאן אפשר ללכת לשני כיוונים שונים לחלוטין.
חרטה אומרת: "עשיתי משהו שאני לא רוצה לעשות שוב. אני רוצה לתקן"
בושה אומרת: "אני לא בסדר.
משהו בי דפוק"
ההבדל אולי נשמע סמנטי, אבל הוא דרמטי.
חרטה ממקדת את הילד במעשה. בושה ממקדת אותו בעצמו.
חרטה יכולה להוביל לשאלה "מה אני יכול לעשות אחרת בפעם הבאה?" ובושה עלולה להוביל ל"עזוב, ממילא אני כזה."
וזה משהו שכדאי מאוד לשים לב אליו בהורות דווקא בתקופת אלול.
ילד שקיבל קבלה ולא הצליח לעמוד בה.
ילד שהתנהג לא יפה.
ילד שלא התפלל כמו שהבטיח.
ילד שהבטיח להפסיק משהו ושוב חזר אליו.
אפשר להגיב:
"נו, ידעתי שזה לא יחזיק"
"שום דבר לא מחזיק אצלך"
"כבר דיברנו על זה מאה פעמים…"
ואפשר אחרת:
"מה קרה הפעם?"
"מה הקשה עליך?"
"מה אפשר לעשות אחרת?"
"מה יעזור לך בפעם הבאה?"
המסר הוא לא ש"זה בסדר" ושלא צריך להשתנות.
להפך, המעשה חשוב, התיקון חשוב, האחריות חשובה מאוד.
אבל אנחנו רוצים שהילד יצא מהאירוע עם תחושה של "עשיתי משהו לא נכון, ואני יכול לתקן ולא "אני ילד לא נכון, ולכן אין לי מה לנסות"
אולי זו אחת המתנות הגדולות שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו (וגם לעצמנו) באלול: ללמד אותם שאפשר להצטער בלי להתייאש.
להכיר בטעות בלי להפוך אותה לזהות.
להגיד "לא הייתי בסדר" בלי להגיע ל"אני לא בסדר".
כי המטרה של חשבון נפש היא לא לגרום לאדם להרגיש קטן. המטרה היא לעזור לו לקום ולצעוד לכיוון אחר.
וזה אולי גם אחד המסרים העמוקים ביותר של תשובה:
לא משנה מה היה אתמול. השאלה היא מה אני עושה עם זה היום…
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
