כשהוא דרך לי בספונג'ה: למה סימנים על הרצפה מרגישים פיזית כמו דריכה על הלב?

הבית מבריק, הריח של הספונג'ה עוד עומד באוויר, והרצפה נוצצת כמו ראי בחנות יוקרה. ואז זה קורה: מישהו נכנס מפתח הבית, צועד בטבעיות באמצע הסלון, ומשאיר עקבות בוץ בולטות ישר על הקרמיקה הרטובה.

ברגע הזה, הלב שלך לא סתם מתכווץ – הוא מרגיש פיזית כאילו דרכו עליך. לא על הרצפה, ולא על הסמרטוט. עליך. התפרצות הכעס או העלבון שמציפה אותך באותו רגע היא לא סתם עצבים של ערב חג; היא תחושה שזועקת מבפנים: "אני לא נראית", "לא מעריכים את כל מה שאני עושה", או "אין לי שום חשיבות בבית הזה".

איך זה שסוליית גומי שלא שוקלת אפילו שמינית ממני מצליחה לכאורה למוטט מנגנון שלם?

אם נסתכל על זה מן הצד, מדובר באחד הפלאים הטיפוליים המוזרים בתבל: איך חתיכת גומי שחורה בתחתית של נעל מצליחה למוטט בשנייה אחת מערך פסיכולוגי שמורכב משנים של לימודים, עבודה עצמית וסדנאות?

התשובה הקלינית נעוצה במושג שנקרא ב-ACT התמזגות קוגניטיבית (Cognitive Fusion) – המצב שבו המוח שלנו מחליט, בטעות אופטית משעשעת במיוחד, שהעשייה והתוצרים שלנו הם הולוגרמה של הזהות הפנימית שלנו.

ברגע שהמוח מחבר בין "הרצפה ששטפתי" לבין "מי שאני", מתרחש קסם קטן והרסני:

• סיר שנשרף הוא כבר לא קדרות כושלת – הוא תעודת כישלון אישית.
• כביסה שלא קופלה היא לא ערימת בדי כותנה – היא הוכחה ניצחת לזה שהחיים יצאו משליטה.
• וסוליה רטובה באמצע הסלון? היא כבר מזמן לא סתם בוץ. היא הצהרה כוונתית שלפיה הקיום שלך בבית הזה הוא בגדר המלצה בלבד.

כשכל לכלוך אקראי הופך למתקפה ישירה על הערך העצמי, אין פלא שהתגובה האינסטינקטיבית לסימן קטן של נעל נראית פחות כמו ניקיון בית – ויותר כמו הכרזת מלחמה סביבתית.

חליפת החלל הישנה שלך

מבט חמלה קליני מראה שהתגובה הסוערת הזו היא לא "אופי קשה" או "עצבנות". התגובה הזו היא "חליפת הגנה" או "מעיל דובון" ישן שאימצת בעבר. כשהיית קטנה, אולי נזקקת להגנה הזו כדי להגן על עצמך מול חוויות של אי-נראות או חוסר אכפתיות, והתרגלת שהשליטה בסביבה היא הדרך היחידה להרגיש בטוחה ומוערכת.

אבל השאלה לקראת השנה החדשה היא לא איך לשבור את השריון הזה בכוח, אלא האם הילדה שהיית פעם עדיין צריכה אותו?

לבחור בגמישות פסיכולוגית

הבשורה המשחררת של גישת ה-ACT היא שהשינוי האמיתי השנה הוא לא להעמיד שוטרים בפתח הסלון ולא לנהל מלחמות התזת-מים אבודות מול בני הבית. השינוי האמיתי קורה ברגע שבו את מחזירה את השליטה על הערך שלך לידיים שלך.

חירות נפשית היא היכולת להביט בעקבות הבוץ שעל הקרמיקה, לנשום עמוק, ולדעת בביטחון מלא ובלתי ניתן לערעור: רצפה היא בסך הכל רצפה. לכלוך הוא בסך הכל לכלוך.

שום סוליה רטובה, שום סיר שנשרף ושום ערימת כביסה לא מחזיקים בכוח לבטל, להקטין או להגדיר את מי שאת. השנה, את מדליקה את האור הפנימי שלך – ולא נותנת לשום סימן של נעל לכבות אותו. (גם אם היא עפה על ראש של אישה נכבדה, זוכרות?!)

אביגיל קולר – M.A, מומחית בטיפול והדרכה בגישת ,CBT תראפיה באומנות וליווי תהליכי עומק ופיתוח גמישות פסיכולוגית. [email protected]

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

אתם מחליטים: מהי ההשתקפות שאתם בוחרים לעצמכם? / פסיכולוגית עדנה גלבוע האלמנט שעזר לביירון קטי לצאת מדיכאון / ליז מלכה אני לא עושה מספיק? הגזמת / אביגיל קולר "הוא שמע אותי… אז למה הוא עדיין לא נעל נעליים?" – כשהפרעת קשב נראית כמו חוסר משמעת / חני רוטנברג כשמערכת העצבים מחפשת את הבית: למה סדר יום הוא לא "משמעת" אלא עוגן של יציבות / אביגיל קולר