זה מרגיש כמו אלול,
אלול שעומד להיגמר ומביא איתו את חגי תשרי.
יש משהו בימים האלה שמבקש מאיתנו להתארגן,
להתכונן לקראת ראש השנה.
זה מתחיל ב״לדוד ה׳ אורי וישעי״,
ממשיך בסליחות,
בתפילות,
במעשים טובים שכולנו אוספות,
בנצירת הלשון,
כי הנה זה פה וקרוב.
זה הפחד של יום הדין.
זה הרצון לחוות אותו בשמחה, בחדווה.
זה ללכת בין טיפות של משל שהפחיד אותך אז, שם, בכיתה א׳,
לבין ההבנה והקשר שד׳ הוא המלך.
״כי חדוות ה׳ היא מעוזכם״.
זה הפחד מאיך תרגישי בפעם הראשונה בראש השנה
בלי ללכת לבית הכנסת.
זה הלב.
זה הלב שכל כך ביקשת אז,
שהקל ישמור לך עליו.
והנה עברה עוד שנה.
וכמה הודיה,
וכמה לא מובן מאליו,
וכמה יש עוד לבקש,
וכמה הוא שמר לך על הלב.
אבא, תודה.
אלול הגיע, הוא כמעט עובר.
וזה לבקש רחמים,
כעני,
בדיוק כמו שאני בפתח.
גם אם לא הצלחתי לעשות עוד סדר,
גם כשכואב לי והשאלות עולות בי.
כי מאז שהיא הלכה,
ריקי פייבלזון,
הכאב הזה לא עוזב.
וזה לא יוצא לי מהלב.
לא העיניים הגדולות,
לא היופי והחן,
לא האינטונציה,
השקט בין המילים.
וזה תופס אותי חזק, כל הזמן.
ועם כל זה אני באה.
עם הרצון לחיות,
חיים של אמונה ותורה,
״הוריני ה׳ דרכך״,
כי אני מאמינה באמונה שלמה,
וכל מה שיש לי זה התקווה בך.
״לולא האמנתי לראות בטוב ה׳ בארץ חיים״.
בבקשה, אבא,
שנה מתוקה מדבש.
תשמור עלינו, אבא,
כאילו היינו האוצר היקר מפז.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
