כל השבת לבבות נגעו בללבות.
גם כשרק העיניים נפגשו.
כנראה זה הכח המיוחד של רבי שמעון, והמקום.
היינו בשבת במירון אצל רבי שמעון, שבת של בריחה, של חופש ושל תפילה. אבל מסתבר שהחלק החזק של השבת לא היה הבין אדם למקום- אלא דווקא בין אדם לחברו שהיה סביבנו, כי איך שהוא כל השבת הסתובבה סביב "אנשים". במוצאי שבת בנסיעה חזרה הביתה, גלגלנו חוויות. דיברנו בינינו על כמה אנשים שבורים פגשנו השבת. כמה זה מרטיט את הלב. כמה אהבה יכולה לרפא, וכמה הודיה להשם על כל רסיס שיש לנו – כי תמיד יש אחרים – שאין להם.
וכלום לא מובן מאליו.
בחדרון הכנסת האורחים הקטן, שצמוד למטבח פגשנו את נעמה, שנראית ממש בסדר ויש לה בית אבל היא כל כך לבד – שכל שבוע היא אורזת את עצמה ומגלגלת מזרון, ונוסעת לרבי שמעון, וישנה שם על הרצפה בעזרת הנשים, פשוט כדי להיות עם עוד אנשים.
ראינו את חוי הצעירה, שהיא אמא לשלושה קטנטנים, חד הורית (גרושה) שכל תקופה מוצאת לילדים הקטנים איפה להיות ונוסעת לרבי שמעון קצת להתמלא.
ראיתי אותה הולכת באולם התפילה, בעזרת הנשים – הולכת ומחלקת חוברות של תהילים המחולק: "רוצה להגיד קצת תהילים? רוצה להשתתף איתנו בספר?"
עכשיו, לחלק ברבי שמעון חוברות של תהילים זה כמו להציע קרח לאסקימוסים. ממילא כולם עומדות שם ואומרות תהילים ונגמרים שם ספרי תהילים בקצב שלא מבייש מפעל – אבל מי שצריכה חברות ושייכות וסביבה – מוכנה למכור גם קרח לאסקימוסים. היא הציעה בחיוך מקסים, ובנועם, וראיתי היו נשים שלקחו ממנה חוברת רק כדי שהיא לא תישאר עם החוברות ביד.
פגשנו גם את יוסל האלמן שאשתו נפטרה לא מזמן, ומאז מידי פעם הוא בורח למירון – רק בשביל לשנות את האווירה, כדי להיות מסוגל לעמוד בצער של איך נראית שבת בלעדיה בבית שלו. הילדים הנשואים שלו לא מבינים למה טאטי לא רוצה להישאר איתם בבית שלו, ולמה הוא לא רוצה להגיע אליהם, אבל טאטי מתגעגע למאמי וקשה לו במקומות שהוא היה רגיל. כל דבר מזכיר לו איך נראו השבתות איתה, ובמירון הוא פשוט מצליח לארוז את הזכרונות בתרמיל עד מוצאי שבת. בהגייה חסידית מתנגנת הוא אמר לנו שכשהמצב בבית משתנה וזה כואב מדי אז צריך לשנות את המצב ואת הבית כדי שלא יכאב, ולכן הוא קם ויוצא.
והכי שרט לי את הלב דובי.
לדובי האנרגטי והפעיל שנראה בערך בן 16 אבל בעצם הוא כבר חיתן ילד, יש פייעס. אבל לא רק במקום של הפיאות, אלא בכל הראש. במקום ראסטות – אבל מסולסלים כאלה. וכשראיתי אותו מסתובב שם והזינגלאך (פיאות מסולסלות) קופצים ככה על כל הראש, הבנתי כמה מתיקות מיוחדת יש בכל יהודי, וכמה כולנו בסוף ילדים של אבא.
לדובי לא הייתה אמא מגיל צעיר, כי אמא שלו פשוט קמה ועזבה את הבית. הוא לא יודע מה זו אמא. אחרי אמא גם אבא לא עמד במעמסה ודובי גדל איכשהו בכוח האנרציה. אתם יודעים מה זה העתקה לדור הבא?! דובי אמר לנו – "אני לא יודע להיות הורה, אני לא יודע איך צריכה להראות משפחה, מה הוא אבא, מה היא אמא" – ולכן גם הילדים שלו לא בקשר איתו. וכל כמה שהבן אדם המגניב הזה מתגבר או מדחיק – ראו שם את העיניים ונשרף הלב.
היו לו הרבה ווארטים שגרמו לנו לחייך ולהקשיב ולפתוח בדיון. אהבתי שיכולנו לדבר על המצבים שלנו – הוא כילד ששבר מסגרות ואנחנו כהורים שחלק מהילדים שלהם שברו מסגרות – והצלחנו לדבר בגובה העיניים, להבין אחד את הקושי של השני. (תודה רבה לילדים שלי שדרכם למדנו לראות ולהבין קשיים, שאם לא הייתי עוברת את זה בעצמי לא הייתי חשופה לקושי של הצד השני) באחת השיחות הוא אמר לנו משהו מדהים – הוא אמר "בחייכם, אנשים כמונו אנחנו לא תינוק שנשבה, אנחנו תינוק שנשבר לו" ושוב רטט לי המיתר העדין הזה בלב, כי באמת שהוא עליז ושמח וקופץ וחיוני, אבל בעיני הלב שלי, אני ראיתי שגם המיתר שלו בלב קצת זז – טיפה. אני אפילו מקווה שלא הרבה, כי אי אפשר לחיות עם מיתר שזז כל הזמן.
כי אז נשברים דברים.
אפילו לבבות.
בדרך הביתה המשפט שהכי צף לי היה "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם"
כי באמת יש אנשים שרק הקדוש ברוך הוא יכול לרפא את ליבם השבור, ולפעמים הדרך לחבוש את עצבותם היא אפילו לנתק אותם לתקופה ממקום שהוא מקור מים חיים לפי דעתנו הלמדנית – אבל עבורם הוא באר של צער. ואין ברירה – חייבים קצת להתרחק כדי לחבש לעצבותם, וזה הדהים אותי שאנחנו בדרך הרגילה שלנו רואים ותופסים "רפואה ללב" בדרכים מאוד מסוימות ולקדוש ברוך הוא, יש את רפואות הלב שלו, יש את פיקוח הנפש שלו, המדוייק מאוד!!! הרי יש דברים שרק הוא יכול לרפא את שברוני ושבורי הלב ולחבש לעצבותם.
חזרתי מלאה.
מלאה באוכל נחמד וטעים שלא אני בישלתי ושארחו ופינקו אותי שייקה ואודליה החמודים,
מלאה בשיחות יקרות ויפות עם אנשים שטבעו בי חלקים מחייהם – מה שמראה, אגב, עד כמה החיים של כל אחד מאיתנו משמעותיים – כי באמצעות החיים של מישהו אחר אני מסיקה מסקנות לעצמי, ואוספת טובנות,
מלאה בתפילות, אני לא צריכה לפרט – נכון?!
ומלאה במחשבה הזו שעם כל רוח הסער והביקורת והסיסמאות שיש מסביב – בסוף בסוף האהבה מנצחת –
האהבה לקדוש ברוך הוא
האהבה לחסד ולנתינה
האהבה לשונה
האהבה בין אנשים מכל הסוגים,
והכי הכי – החיפוש האינסופי לאהבה מכל סוג שהוא כי היא הכוח המניע של העולם.
"אני לדודי ודודי לי", וזה ממש ביטוי של אהבה.
המלך בשדה. אלול בוורוד פוקסיה.
הכי שונה, הכי תשובה מאהבה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
