מן העבר השני, אורטל, מורה בצוות ותיק ורכזת חברתית בבית הספר בשנים האחרונות סוברת שלא נכון לשתוק כשמרגישים שמורחים אותנו.
"תקשורת פתוחה היא לא עימות – אלא כלי עבודה בסיסי. אם יש תחושה של חוסר שקיפות או התעלמות, התעלמות חזרה ו'ראש קטן' רק מעמיקים את הפער.
"כשבוסית משדרת עסוקה באופן קבוע, אך בפועל מקדמת שיתופי פעולה עם אחרות, יש מקום לשיחה ברורה ומכבדת. לא כהאשמה, אלא כהבהרה מקצועית: מה מצופה ממני? איך אני יכולה להתפתח? אילו פרויקטים עתידיים עומדים על הפרק? שתיקה עלולה להתפרש כחוסר שאיפה או כחוסר עניין, ובטווח הארוך לפגוע דווקא במי שבוחרת “לזרום”.
"עובדת אחראית היא לא מי שמקטינה את עצמה כדי לשמור על שקט תעשייתי, אלא מי שלוקחת אחריות על הקריירה שלה. אם משהו מרגיש לא הוגן או לא ברור, ראוי להציף זאת באופן ענייני. לעיתים המנהלת כלל לא מודעת לתחושה שנוצרה, ושיחה ישירה יכולה לפתוח דלת לשינוי חיובי.
" שחיקה פנימית. תחושת פספוס, קיפוח או חוסר הערכה עלולה להצטבר לתסכול שקט. במקום לשמור בבטן, עדיף ליזום פגישה מסודרת, להציג רצון להתפתח ולבקש משוב ברור. גם אם התשובה לא תהיה מספקת, לפחות התמונה תהיה בהירה יותר.
"אומץ מקצועי אינו חוצפה – אלא כבוד עצמי. מי שלא מבקשת מקום ליד השולחן, מסתכנת בכך שלא יפנו לה כיסא".
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
