אשמח לשמוע את דעתכן: עד כמה עלי לתת מקום לעולם, בתוכי?

הערה: חשוב לציין שמה שאני כותבת לא קשור אלי, לא באתי לספר על עצמי, אלא המטרה היא לבחון את החשיבה שלי, ולשתף מתוך מחשבה שאולי עוד אנשים מתמודדים עם הנושא)

לא יודעת איך הם שאר האנשים, אני נותנת יחס מאוד משמעותי, בתוכי, לסובבים אותי, כערך מוסרי.
כן, כדי לחיות בשלום עם עצמי, אני נותנת יחס בתוכי לאנשים כאילו הם אני, זה לפעמים גם מתבטא בחוץ אבל זו עבודה מול עצמי.
הבעיה שאני בהלקאה עצמית תמידית אם התנהלתי באופן אגואיסטי יוצא דופן. ויוצא לי להתנהל כך.

לאחרונה אני חושבת אם זה נכון.
כי יש לי צורך מאוד חזק להרגיש שרק אני קיימת ואני דוחה את הצורך הזה כי הוא לא מוסרי, כי אני חושבת שכולם צריכים מקום בתוכי.
אבל אולי זה לא נכון.
אולי אני כן צריכה למלא את עצמי רק בעצמי באופן מלא ובסיסי.
זה לא אומר שבאופן חיצוני אהיה אדם אגואיסטי, אלא זה אומר להתחיל להקשיב לעצמי ולהסכים שיש לי מקום מרכזי ובלעדי בתוכי.
כאילו, כבודם של אנשים במקומם מונח, ולא במקומי.
זו שאלה טובה אם כך ראוי, כי זה לא כתוב בשום מקום.
זה אני מול עצמי.
עד כמה עלי לתת מקום לעולם, בתוכי?
ועד כמה לתת לעצמי מקום?
לחזור לעצמי באופן מלא זה אומר להסכים עם זה שאני קיימת, שהחזון שלי קיים, שמותר לי להעריך את עצמי באופן מלא. מותר לי לחשוב על עצמי, להעריך את עצמי.
לא לחשוב שאני לוקחת משהו מהעולם.
ולא לתת לעולם לקחת ממני משהו.
זה אומר להצליח לחיות בהרמוניה עם עצמי, ומתוך כך עם הסביבה ועם העולם.
זה אומר לסמוך על עצמי באופן מלא.
מה דעתכם?

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

בעד ונגד: מצעד יופי משפחתי בסטים ובלבוש מפואר במיוחד לחג מרגישה מנותקת? רחוקה? הצטרפי לשיח נשות הייטק על קרבה וכיסופין בחודש אלול (המשך השיח בתגובות) "בבקשה אל תפחידו את הבנות שלנו" מייל מזועזע שהועבר בקבוצות המייל הלב שלנו בידיים שלהן, אולי זה הזמן להוקיר תודה למטפלות ולגננות משלוחי מנות על סדר היום? קחו בחשבון עוד עניין קטן על הדרך, שיקפיץ לכם את הערך