תהי שם, ואל תמחי את הדמעות, אמא

אז במוצאי שבת נסענו לשמחה.

במקום להקציף חלב, וליצוק לתוכו תמצית קפה עשירה , עם בגד בית  פשוט ונוח, וכיור בשרי שמתפנה מהכלים, מצאתי את עצמי מתארגנת, ויוצאת לאירוע.

מזל טוב לכל החוגגים. למה במוצאי שבת למה???

בשמחה פגשתי את שבי. בדיוק שמעתי כמה ימים קודם מחברה משותפת שהבת של שבי התחתנה. הבת של שבי כבר שנים חיה מחוץ לבית, ולא ממש צועדת בדרך ששבי שמחה בה . שבי שבורה, המיידאלע משתובבת, והחיים מסובכים. לכן, ת'אמת, די שמחתי כששמעתי את הבשורה.

בראש שלי – הבת של שבי מתייצבת, מתיישבת על דעתה, מתמסדת,  וזה אולי צעד אחד אל עבר היעד שחשבתי שנכון לרצות.

כשפגשתי את שבי בשמחה אמרתי לה בחגיגיות מזל טוב.

אבל מסתבר שלא כולנו חושבים אותו דבר…. שבי גמגמה משהו על זה שזה בכלל לא מזל כל כך טוב, הסתובבה ויותר לא דיברה איתי כל הערב. במופגן.

את האמת, ממש נעלבתי. גם אם שבי חושבת אחרת – הרי לא אמרתי את זה חלילה כדי לפגוע בה או לדקור אותה, ציפיתי שהיא תבין את זה. היא יכולה הייתה לומר – "דסי הסיפור הזה קשה לי" , או " לא רציתי שזה יקרה" , "אני לא חושבת שזה טוב" או סתם "תודה" , ולהמשיך להיות חברה שלי, אבל שבי התעלמה ממני כאילו עשיתי לה משהו רע.

והאמת שברגעים הראשונים הייתי כל כך מבולבלת שכמעט האמנתי לה והרגשתי אשמה ופגועה.

בהמשך הערב הסתבר לי ששבי כלל לא הייתה בחתונת בתה, ובזמן שהבת התחתנה לעצמה, שבי ישבה בבית והתפללה שהכלה תחזור בתשובה, ואולי גם החתן.

את האמת, פתאום הבנתי את עומק הכאב שלה, וגם את הקצוות השונים שאנחנו מסתכלות על הסיטואציה. כי אני מבחינתי חושבת שדווקא ברגעים כאלה, תחת חופה – אשר יש מדרשים שאומרים שהאבות הקדושים מתארחים בה, וגם הסבים והסבתות נמצאים בה, יש משקל עצום לאמא אוהבת ודואגת שתניח שתי ידיים על הראש של בתה הכלה ותגיד: "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה" אבל זו רק החשיבה שלי, ויש כאלה שחושבים אחרת וזה ממש בסדר. (אני עדיין חושבת שהדרך שלי נכונה יותר. תחייכו. ככה זה אצל פולניות, הן תמיד צודקות)

חזרתי הביתה עמוסה במחשבות לא הייתי רגועה כל הערב. ריחמתי מאוד על שבי חברתי שזו ההתבוננות שלה, שהיא לא מצליחה לראות את החסד שיש בגזירה, שהיא לא חושבת שזה חסד אלא גזרה נוספת, ושהיא מתרחקת עוד מהבת שלה. חשבתי לעצמי איך מרגישה ילדה שאמא שלה לא מצליחה לפנות חצי שעה כדי ללוות אותה לחופה שמתנהלת אולי לא כדת הבדץ, אבל כדת משה וישראל. האם זה "מקרב" או "ממש מקרב" 🙂

י"א בחשוון היה יום פטירתה של רחל אמנו. אתם יודעים שביארצייט של רחל אמנו, זה שאנחנו נוסעים אליה לקבר רחל להתפלל – נולד גם ילד אחד, יתום.

קראו לו בנימין. ילד שאמא שלו לא זכתה – לא להאכיל אותו, לא להחליף לו חיתולים (לא היו טיטולים…) ולא להתעצבן עליו בלילה למה הוא לא מצליח להירדם – "אם זה שיניים או אוזניים".

אמא אחת שחיכתה לילד שלה כל כך הרבה שנים – נפרדה ממנו כשהוא היה בן כלום וחצי.

חשבתי על כל הילדים והאמהות שלא נמצאים ביחד, לא משנה מאיזו סיבה ולא יכולים להגיד מילים טובות זה לזה, או להתחבק, ולהתחזק, או לדבר אהבה שהיא כל כך טבעית, בין הורים לילדים, ועל כמה כוח יש לנו ההורים, האמהות – להעניק לילדים שלנו כל מה שאנחנו יכולים – פשוט כי אנחנו כאן.

הקשר הזה בין רחל לבנימין – הקשר שלא היה, שלא התממש כאם וכבן, מלמד אותי כמה צריך להעריך את היכולת לנהל קשר הורה – ילד.

באחת מן השמחות שלנו, היו דברים שלא הסתדרו כמו שאני רוצה, ולא היו לחלוטין לרוחי, הדבר מילא אותי צער. פתאום הרגשתי מה זה " שמחות בלב שמח", ואיזו ברכה לא רגילה זו.

ניסיתי למרכז את עצמי לבצע מה שצריך לקראת השמחה וליבי היה בל עמי. ואז ברגע מסוים נפל לי אסימון ענק. הבנתי שמה שאני עושה פה לא קשור לרצונות שלי, לחשקים שלי, לאיך שאני רוצה שיקרה. אלא כאן אני ממלאה תפקיד בתור אמא – להביא את הדבר לידי קיום. מאותו רגע כל פעולה שעשיתי קיבלה משמעות אחרת וכוח עצום נכנס בי, ושמחה במשמעות החדשה, משום שהרגשתי שאני עושה ממש מה שהשם מצפה ממני – מכניסה זוג לחיים יהודיים טהורים.

תחת החופה ההיא, הרגשתי כמו ביום כיפור, עומדת לפני השם, מבקשת ומתחננת בשעת נעילה וממצה את כוחי, בדיוק בנקודה שאני אמורה להיות.

אמא שמתפללת על הילדים שלה.

קול ברמה נשמע, אמא אחת בוכה בכי תמרורים על ילד שהלך לאיבוד, על בניה כי איננו. והקדוש ברוך הוא עוצר הכל, פונה אליה ואומר לה "אמוש, אל תבכי, מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לכל מה שאת פועלת ועושה, גם אם השכר לא כאן ולא עכשיו ולא נראה כמו שאת רגילה, ויש תקווה לכל הדברים שאת עושה בדרך אחרת – "לאחריתך", ושבו בנים לגבולם, הילד הזה עוד יחזור. רק תישארי לו אמא.."

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

חד גדיא – הפיוט שתבכו ממנו מצחוק ומרגש – מוקדש לכל ההורים לנוער מתמודד / דסי זייבלד שלא תתפלאו: מישהו מדבר עליכם מאחורי הגב / דסי זייבלד שאריות של חופש – שאריות של חיים / דסי זייבלד בטור אנרגטי לתחילת אלול דסי זייבלד מבקשת: "הילדה עם השיער הכחול, היא כל כך עדינה, וגם אנחנו, אבינו מלכינו…." טור שכל אחת ואחד צריכים לקרוא לפני החג: על הדבש ועל העוקץ