בלימי מזדהה: "לפעמים הגוף כבר עזב, אבל הנפש עדיין קשורה בציפייה שיחזור להיות האדם שחשבת שהוא"

אדם נכנס לחיי משפחה עם חלומות: איך ייראה הבית, איך יגדלו הילדים, ואיזה חיים יבנו יחד. ואז מגיעה סערה ומטרפת את הקלפים. פתאום כל מה שבנית במשך שנים מאיים להתפרק לך בין האצבעות.

הכאב גדול במיוחד אחרי שנתת את כל כולך למען הילדים, הבית ושלום הבית. ויתרת, התאמצת, ניסית להחזיק את המשפחה יחד, ופתאום אינך מבינה מה השתבש.

אני תמיד הייתי אישה של שלום. מי שפנה אליי עם קושי בזוגיות, ניסיתי לעזור למצוא דרך לתקן. רוב הקשיים בזוגיות אפשר לפתור בעזרת שיחה, מאמץ ונכונות לשנות דפוסים. אבל יש קשרים רעילים ומתעללים. זו אינה מריבה או תקופה קשה, אלא פגיעה שחוזרת ומשתלטת על החיים, לפעמים בגוף ולפעמים בנפש.

קשר רעיל יכול להתחיל יפה ומבטיח כל כך. הוא לומד מה את אוהבת ומה חסר לך, מוריד בשבילך את השמיים, נותן, מחמיא ומקשיב. את מאמינה שמצאת את הנסיך שלך. כלפי אחרים הוא עשוי להיות רגיש, כריזמטי ועוזר, ולכן קשה להבין איך אותו אדם מתנהג בבית אחרת לגמרי, מול האישה הקרובה אליו ביותר.

ואז מתחיל הערעור: הוא אומר דבר אחד ומכחיש, פוגע בך מול הילדים וכשאת מתגוננת אומר שאינך יודעת לקבל בדיחה. הוא משקר, נעלם או משנה את הסיפור, ואז מאשים אותך שאת חשדנית, פרנואידית או מתלוננת על שטויות. את מנסה להסביר, והוא גורם לך לפקפק בזיכרון שלך, בשיקול הדעת שלך ובעצמך. לפעמים הוא מתעלם ושותק, כאילו הוא עסוק, ואת נשארת לחפש מה עשית לא בסדר.

וכשנדמה לך שאת מתחילה לראות את הדפוס, הוא חוזר להיות האיש שהתאהבת בו: מעריץ, מפנק, מבטיח, נוסע איתך לטיול. האהבה שוב פורחת, ואת רוצה להאמין שהפעם יהיה אחרת. את קוברת את הכאב ומחזיקה בתקווה שהטוב יחזור, עד שהמעגל מתחיל שוב.

כשהדבר חוזר, המחשבות אינן נותנות מנוחה. את שוקלת כל מילה, מפסיקה לומר מה כואב לך, מנסה לתקן ולהגן על הילדים. לאט לאט את מצטמצמת בתוך החיים שלך, שוכחת את הכוחות, את הקול ואת הכישרונות שה׳ נתן לך. הפגיעה שאי אפשר למשש קשה במיוחד: קשה להוכיח אותה וקשה להסביר אותה לאחרים.

האדם הפוגע עשוי לשאת חוסר עמוק ופצעים ישנים. אפשר להבין מאין הם באו, אבל הם אינם מצדיקים את הפגיעה. שינוי מתחיל רק כשהוא מוכן להכיר במה שהוא עושה ולטפל במה שפצוע בתוכו.

בפרשת לך לך התורה מתחילה לספר את דרכו של אברהם אבינו בגיל שבעים וחמש, אף שלפי המדרש עבר ניסיונות קשים עוד קודם לכן, שבר את הפסילים של אביו והושלך לכבשן האש. למה התורה מתחילה דווקא בציווי ״לך לך״?

בחסידות מוסבר שעד עכשיו אברהם פעל מתוך הבנה: הוא הבין שיש בורא לעולם, והבין מדוע הוא דבק בו גם מול סכנה. אבל כאן נפתחת מדרגה חדשה. ה׳ מצווה עליו לצאת מן המוכר אל דרך שאינו יודע, בלי מפה ובלי לדעת מתי המסע יסתיים. כאן מתחילה האמונה: ללכת גם כשאין את כל התשובות.

כשמגששים בחושך, הקושי גדול במיוחד. אינך יודעת מה מחכה מעבר לפינה, כמה זמן תימשך הדרך, ואם תפגשי סכנה או אור. בתוך המקום המוכר, אפילו כשהוא כואב, לפחות יודעים ממה צריך להיזהר. לצאת ממנו פירושו לצעוד אל הלא נודע.

יש כאן גם קריאה לאדם שפוגע: ״לך לך״ , צא מן הדפוסים שלמדת בבית אביך, מן ההרגלים והרצונות שמנהלים אותך, ומן הפצע שאתה ממשיך להעביר הלאה. מעבר דירה והבטחה להתחלה חדשה אינם מספיקים. אם לוקחים למקום החדש את אותם דפוסים ואת אותה דרך לפגוע, נשארים באותו מקום. שינוי אמיתי דורש התנתקות מדפוסים שנולדו מפצעי הילדות, עבודה עמוקה, טיפול בחוסר והחלטה להפסיק לפגוע. אחרת אותו דפוס יחזור בכל זוגיות ובכל מקום.

אני זוכרת תקופה שבה היו לי חברות וקהילה במקום שבו גרנו. אחרי אחד המשברים הוא אמר שהוא רוצה להתחיל מחדש: לעבור דירה, להשקיע בי ובמשפחה, להיות יותר בבית ולעבוד ממנו. פחדתי להתרחק מהחברות ולהישאר לבד במקום מרוחק. שנינו היינו חברותיים, וידעתי שאוכל להכיר אנשים, אבל לא רציתי לאבד את הקהילה שכבר הייתה לי. רציתי להאמין לו, אבל אמרתי לו שאי אפשר לעבור למקום אחר ולהשאיר שם את ההרגלים. בלי שינוי פנימי, לוקחים את כל החבילה יחד.

כשהיינו בטוב, אחרי שפינק אותי והראה לי אהבה, הוא היה אומר: ״אל תתרגלי לזה״. כביכול בצחוק, אבל המילים ננעצו בי. בתוך רגע של אהבה הוא כבר הזהיר אותי שהיא עלולה להילקח.

הוא גם היה אומר: ״את לא יודעת איזה ג׳וקים רצים לי בראש״. דמיינתי מקקים ענקיים של פחדים ומחשבות, וריחמתי עליו. חשבתי שאולי אם אבין אותו ואהיה לצדו, משהו בתוכו יירגע. היום אני מבינה כמה כבד המחיר כשהפצע שלו ממשיך להפוך לפגיעה שלי.

בסוף עברנו. בשנתיים הראשונות הוא היה מעט יותר בבית והאהבה פרחה שוב, אבל בהדרגה חזרו ההיעדרויות: אירועים, נסיעות, פגישות ועבודה. אני נשארתי רחוקה מהקהילה שלי, ועדיין רציתי להאמין שהמעבר יהיה התחלה חדשה. אבל עברנו עם הארגזים, והדפוסים עברו איתנו.

גם לאישה יש ״לך לך״ משלה. לפעמים הגוף כבר עזב, אבל הנפש עדיין קשורה: במחשבות, בפחדים, בהרגל לרצות, בציפייה שיחזור להיות האדם שחשבת שהוא. זה קשר טראומטי. אפשר לעזוב את הזוגיות ועדיין להישאר קשורה אליה מבפנים.

כדי לצאת באמת לדרך חדשה, צריך להתחיל להתנתק מן הקשר בכל הרמות , מן האדם שחשבת שהוא וממה שחשבת שיש ביניכם. צריך לפרום את הפחדים וההרגלים שהקשר השאיר, ללמוד שוב לסמוך על עצמך ולחזור לכוחות שלך. זו עבודה עמוקה, ולעיתים צריך עזרה כדי לעשות אותה. כל עוד הקשר הישן ממשיך לנהל את המחשבות והבחירות שלך, הוא עדיין הולך איתך.

״לך לך״ הוא לצאת גם ממה שנשאר בתוכך מן הרעל, ולחזור אל עצמך. הדרך הזאת מתחילה לפעמים בחושך. אבל כשאת עושה את הצעדים שאת יכולה, מבקשת עזרה, עובדת מבפנים ומתחברת מחדש לכוחות הנפש ולשליחות שלך, את יכולה ללכת באמונה. אינך רואה עדיין את כל הדרך, אבל את מאמינה שה׳ יראה לך לאן לפנות ויפתח לפנייך את הדרך.

כן, זה מפחיד. כן, לפעמים מגששים באפלה. אבל צעד אחר צעד אפשר לצאת מן הרעל, לחזור אל עצמך ולגלות את האור שה׳ הטמין בך.

לך לך , בשבילך, אל עצמך.

בלימי ♥

רגש, רוח, גוף ונפש

נ.ב 

אשמח לקרוא אילו תובנות, שאלות או נקודות מבט עלו בכם בעקבות הכתבה.

אם יש נושא על זוגיות רעילה, יחסים במשפחה או כל דבר אחר שתרצו שאכתוב עליו, כתבו לי בתגובות.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

בלימי בטור מיוחד לחג: הדפנות שבורות? הסכך עף מעלייך? תדאגי לסוכת שלום בתוכך… האושר בידיים ש-ל-ך!! / פארלי מורגנשטרן לחיות בתוך מערכת יחסים נרקיסיסטית: ומה אם אי אפשר לעזוב? איך סולחים למי שחרב את עולמך הפנימי? | הטור של בלימי, מתוך מערכת זוגית רעילה להתחיל מבראשית אחרי מערכת יחסים רעילה זו בעצם השאלה: מי אני בכלל?