בואו נדבר קצת על "מאחורי הגב"…
יש לי סיפור שלימד אותי מאוד על הטבע האנושי, גם שלי.
באחת התקופות (היו כל כך הרבה תקופות שאני מרגישה כמו זקן סיני עתיק) שאחת הבנות עשתה לנו שמח, ממש ברמות של פדיחה, נשמעה דפיקה על הדלת שלנו באחד הימים. (נשמע ממש כמו אגדה.הא)
בדלת עמדה אחת השכנות שלי, אישה עדינה עדינה שתאמת אין לי איתה מי יודע מה. פתחתי לה בחיוך, ושאלתי משלומה. (שכנות פכולופן)
היא ביקשה סוכר. או מלח. או קמח. או מים. לוזוכרת מה. משו. הבאתי לה את מה שרצתה, נפרדתי וסגרתי אחריה את הדלת, נכנסתי חזרה לסלון ואמרתי לבעלי "בטח פייגי עולה הביתה, אומרת ליוסי, בעלה " איזה קטע עם זייבלד, הלכתי לקחת ממנה סוכר והיא חייכה, בטח היא עשתה לי הצגה, ואיך שהיא סגרה לדלת היא חזרה לבכות" ואז קלטתי בכלל את המצב הוספתי לו" בטח הם מדברים עלינו עכשיו"
אז בעלי ההגיוני חייך ואמר – " בואי, דסי, אם זה היה הפוך – אנחנו עכשיו היינו מדברים עליהם"
וואלה צדק.
ואם נראה לכם שהקדוש ברוך הוא לא ייצר לנו רגעים הפוכים אז טעות בידכם…. ברוך השם כולנו זוכים כך או אחרת להיות בכמה צידי מטבע אפילו אם יש לו רק שניים.
תכלס מה שאני רוצה להגיד הוא, שרבים מתוכינו ניצבים בחיים בסיטואציות שיש סיכוי שמדברים עלינו מאחורי הגב. כולנו היינו מעדיפים ושמחים לדעת שאומרים עלינו דברים נפלאים וטובים, שרואים את הכוחות שבנו ואת המאמצים והרצונות שאנחנו עושים כדי להיות הכי טובים שאפשר. אבל אם נהיה שניה ריאליים – כולנו גם יודעים שאֵי שם באִי רחוק באמצע הים שקוראים לו למשל – " אי אפשר" יש גם יצורים מוזרים ובלי קבילים בעליל, עם עין אחת ואולי קרן וזנב, שיש להם גם ביקורת עלינו, והם רואים גם את החסרונות שלנו, ואת מה ש"עשינו לא נכון" , ומציינים בצהוב כהה את ה"מסכנות" שלנו ואפילו מוכנים "להתפלל עלינו" כדי שנרגיש יותר טוב.
והאמת שאם לא לומדים לחיות עם זה – זה ממש קשה במחשבה.
כי אני מרגישה שיש פה שני סוגי חיים: "חיים" אחד- האותנטיים, של מה שאנחנו מרגישים ואיך שאנחנו חושבים ורוצים להתנהג, ויש "חיים" מקבילים ביקום לא מקביל בכלל, שהכותרת שלהם היא "מה יגידו" או "מאחורי הגב" , או "לשמור בסוד"
. ובין שתי צורות החיים הללו מתרחש לפעמים מאבק איתנים. כי באמת, מצד אחד – מאוד חשוב לנו מה יגידו ויחשבו עלינו – חלק ניכר מביטחונו העצמי של אדם (וזה רציני ביותר!!) מסתמך על משוב מהסביבה שלו, ומן הצד השני – בפרט במצבים מורכבים בחיים, כשנדרשים לא להתנהג כמו תמיד – רוצים לעשות את המעשה הנכון גם אם הוא לא מצטייר טוב בעיני הסביבה. והקונפליקט מרקד בין שניהם.
רק שבוע שעבר כשדיברתי עם אב שנמצא בסיטואציה מורכבת מול אחד הבנים שלו, ומה שניהל את המחשבה שלו היה הצורך להתנהל ולדבר בבית שלו בשקט "כדי שהשכנים לא ישמעו". (בדגש על השכנים, לא על התנהלות הנכונה לו בביתו) הרגשתי צורך להציב לו את השאלה " האם לא חבל על הכוח שהם שורפים שם בבית, כדי שהשכנים לא ישמעו" .
אני לא יודעת ולא מחליטה מה יותר חשוב, אני מאמינה שאצל כל משפחה ובכל בית – יקום אחר ינצח, חיים אחרים יהיו חשובים יותר – ערך אחר הוא זה שיגבר. אבל צריך לראות את שני העולמות וצריך לשאול את השאלות הנכונות והמתאימות (אפשר להתייחס לכל סיטואציה בנפרד לא חייבים לקבל הכללה על כל החיים, מעכשיו ולנצח נצחים) כדי לא לאבד כוח מיותר, וכדי לדעת שאנחנו אכן צועדים בדרך שמתאימה לנו.
בסוף בסוף כשאני מצליחה לצחוק ולחייך על דברים שפעם הדמיעו אותי, אני יודעת שמשהו התרפא שם, שמשהו התרפה שם. ואם בגיבנות עסקינן – אז המסקנה שיצאה מהסיפור של תחילת האירוע היא שלכולנו יש גב, ואם יש לנו גב אז סביר שיהיו דברים שיקרו מאחורי הגב שלנו, גם דיבורים, גם בצבע צהוב. עכשיו צריך להחליט רק לאן מפנים את הראש : להסתכל אחורה, אל מעבר לגב שלנו, כמו אשת לוט ולהפוך לנציב מלח עם המון דמעות מלוחות בעיניים, או לסובב את הראש קדימה- ולהמשיך לחתור אל עבר המטרה שאנחנו מציבים לעצמנו כל יום מחדש, כל רגע מחדש.
אני מסתכלת קדימה.
את "מאחורי הגב" אני משאירה אבק למי שמנסה להשיג אותי…..
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
