פרק פרוקי רגליים
יש רגעים שבא לי לזרוק הכל ולהגיש מכתב התפטרות שיהיה כתוב בו: עקב עומס בלתי צפוי על אמא… אני נאלצת להודיע בזאת על התפטרותי המיידית וכניסתי לחופשה לזמן בלתי מוגבל.
טוב, זמן לא מוגבל לא ממש אפשרי אצלי. פכולופן אני תרנגולת דאגנית ובטח אחזיק מעמד בהתפטרות הזו דקה ורבע וכבר אחזור להעמיד סיר גדול של קציצות שיהיה לכולם חום ושובע ואהבה וטעם ושייכות וכל צורך בסיסי שסיר מייצר.
אבל ברגעים האלה שאני חולמת להתעופף מהמציאות שלי אני מדמיינת את השנה הזו שאהיה רחוקה, באיזו וילה באיטליה במקום שאני לא מכירה אפחד, אשב על אדן החלון ואבהה אל תוך מציאות שלא קשורה אלי, ואראה רק אנשים שאינני יודעת מי הם, מה שמם ומניין הם, ולא יהיה לי אכפת שומדבר ביחס אליהם . לא אצטער או אתאכזב מהם – כי מחפת לי בכלל, ואוכל לא לשים לב לפרטים קטנים כי זה לא "שלי" .
אהיה בהתנתקות.
כמו שלושת הקופים. לא לראות לא לשמוע לא לדבר.
והווו כמה נשימה נכנסת לי ברגעים האלה.
בימים האחרונים אני סופרת שריטות קטנטנות בבפנים שלי, דברים ממש קטנטנים, כמעט זניחים, שמעייפימותי. שטחים מפורזים שחשבתי שכבר כבשתי . נצחונות שהייתי בטוחה שכבר בכיס שלי.
התמודדויות שהאמנתי שהן מאחורי.
וזה פוגשותי בחלקיק המצער של הלב.
למשל משפט שאמרתי לאחת הבנות שנגע במושג "נחת" וקישרתי לנחת מסוג מאד מסויים וכך ציערתי אותה. רק לשניה, אבל כלכך מיותר, ועכשיו זה יושב לי כמו אבן קטנה בלב. למשל התספורת החדשה המקורחת חלקית שמסתובבת בבית ולא קל לי איתה. למשל משפט חסר רגישות שנאמר באחד מערבי הלביבות, ודקר לי גם אם לא בכוונה- ולא מסכים לזוז לי מהראש. אני כלכך חשבתי שאני כבר אחרי כל זה. מסתבר שפירמידת ההורות היא כלכך מחזורית. שוב להתחיל מהתחלה, כל פעם בפורמט הנוכחי.
אני מרגישה איך אני נלחמת בעצמי על המקום שלי בתוכי, כשכבר הייתי בטוחה שאני מכירה אותו ובו.
עכשיו אני בודקת אם אני כסא עם ארבע רגליים או שלוש, ואיך מאסלו והפירמידה שלו מתהפכים לי שוב על הראש
פרק של פירוק והרכבה
יש רגעים שאני מזהה אותו. את הילד שבפנים, שחייב חיבוק והבנה, שיש לו חסרים ופחדים ואין אונים. אצלו. אצלה. אצלי . והאמת… שכשאני מצליחה לראותותו, את הילד הזה' הרחמים שלי עוטפים הכל – עליו ועליה ועלי גם. לפני הכל – אני הכי הכי אמא, ובתור שכזו – אני יודעת מיד מה צריך לעשות לילד הזה שבתוכינו: לחבק. לשתוק, להעמיד סיר. לבכות קצת יחד. לתת לו לנצח ברמי. להקשיב קצת.
אני רק צריכה לזהותותו, ואז הכל מתחבר לי.
ויצמח פורקנה, ויקרב משיחה.
ככה זה .
פרקי מילים
נעמי אמרה שהפורמט משתנה. שצריך להקפיד במילים, להיות מדוייקים, לא לגלוש בעמודים, לשמור על מבנה. אני אוהבת לכתוב כתיבה חופשית, לערבב ולהמציא מילים, לחתוך שורות, להניח את מה שאני מרגישה ככה על הנייר, אופס על המסך, גם אם זה לא מהודק בטוקסידו אלא עממי כזה. ככה נראה לב שנשפך על המסך – הוא לא קו אחיד וישר, מסודר כזה וסכמטי. הוא רשת של גלים ופרבולות ועליות ומורדות ושזורות בו דמעות ומציצים בו צחוקים וכלואים בו רגשות וקלועות בו תפילות . כמו בחיים
ועכשיו צריך לדייק.
ואיך אפשר לדייק לב?!
וכבר כמה ימים אני מסתובבת ומהרהרת בזה: איך לסדר את המילים על הנייר, איך לסדר את הלב שיגיד מילים טובות ונכונות. איך לסדר את המחשבות שייצאו במבנה שיתאים לכתיבה. וקולטת שזה כמו בחיים. כי גם בהורות או באישיות שלנו: אנחנו נדרשים לסדר את עצמינו, רגשות מחשבות מילים מעשים באופן שיתאימו לפורמט החדש, ואם מילה מסויימת, "נחת", למשל, כבר לא מתאימה למצב החדש אז צריך למצוא את הדרך להניח אותה בשוליים. בשולי המחשבה הרגש, המעשה והדיבור (בערך בסדר הזה, שימו לב, יש פה מודל לאימון!) גם במחיר של ויתור קטן על התרנגולת חופש שאני אוהבת להיות.
אופס, חזרתי לפרק פרוקי רגליים, איך בסוף הכל מתחבר.
ואם במילים עסקינן, וּבִפְרַקִים מְפַרְקִים בתולדות ספור חיינו – אז קחו נייר ותפרקו עליו את כל מי ומה שדחוף לכם לפרק , ותניחו שם, על הדף, אינטואיטיבי, בלי מבנה דיוקים או התייפיפות. שימו את הלב על הדף ותראו איך מתרפים הפקקים, מתרפאים הפרקים, ומתפרקים הפרפרים.
ויצמח פורקנה וקירב גאולתֵּה.
נון בית 1
הבת שלי וואני, פירקנו יחד את מונח הנחת, והנחנו דברים במקומם ובא ללב שלי גואל.
נון בית 2
הדף הוא חברו הטוב של אדם שיש לו קוועץ' בלב. תנסו.
עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:





תגובה אחת
דסי זייבלד –
את כותבת את הלב שלי!!!
אוהבת ומתחברת לכל מילה שכתבת!
גם אני מגישה מכתבי התפטרות מידי פעם
ומשליכה את כל התמודדותי נסיונותי וקשיי לקב”ה
נטענת עם משהו טוב לנשמה וכמובן גם לגוף
וחוזרת כמו גדולה לתפקיד שהועיד לי ה׳
עם הבנה שהתחדשה לי, הבנה שהתחדשה בי
ורצון להמשיך לעשות טוב נעים ואוהב!
תודה על מילים שעושות טוב!