טייק וואן:
אני זוכרת את היום שהיא רבה איתי על הבגדים. "נו אמא, ג'ינס, מחפתלך, כולן לובשות, ורק לי לא מרשים". או 'אמא אז מה אם יש כיתוב על החולצה??? מה לא צנוע בזה?" והיה גם " אז יש שסע בחצאית אז מהההה אני אתפור אותו עד הברך". לא עזרו כל השכנועים והגבולות וההחלטות וההסברים שככה זה לא בבית שלנו ושאני לא מרשה ושיעיפו אותה מביצפר. ביום אחד הגיעה הופעה "כזו" לבמת חיינו ויום אחר גרביים חדשות עם מטרה אחרת, שהיא לא בהכרח צניעות, מכנסיים בכל מיני פורמטים, ועוד פריטי לבוש שהם לא ממש הקו של הבית. ליתר דיוק הקו ברח רחוווק רחוק. ומשם הכל רק הסתבך. כמו שני צבאים שלופי קרניים התכתשנו, התרחקנו התקרבנו נגחנו וניסינו לקבוע טריטורה. ברוך השם היום אנחנו חברות ואוהבות ועדינות כמו שתי במביות, אבל זה לקח המון זמן, שנים.
טייק טו:
ישבנו זו מול זו לשיחה מאד מבוייתת (כמעט תמיד יש את "השיחה". השיחה הקשה הזו שבה אנחנו מגלים – הורים וילדים- שאנחנו בכלל חושבים אחרת….. מכירים?) בשיחה היא הסבירה לי את מה שכבר ידעתי, שהראש הולך למקום אחר והאמונות והחשקים והעתיד הוא לא בדיוק מה שחשבתי ותכננתי עבורה. אחרי השיחה התחילו השינויים. עבורי השינויים לא נראו מאוד לעין אלא, כמובן, בקטע של הלבוש. שוב השתחררו כל מיני חוקים שנשמרו לאורך השנים ושוב בעדינות אבל די בנחישות התחלתי לראות איך משתנים לי הוויז'נס מול העיניים: פה זו הייתה קרחת קטנה ושם גלחת גדולה. העגילים השתנו, הצבע של השיער נהיה מגוון מאוד (היום אני קוראת לזה שיער של פיות) הפאה היקרה שקנינו לחתונה נמסרה או נמכרה ביד שניה, והנראות החיצונית כבר לא הייתה על פי סממני הבית שלנו.
אני זוכרת ששיפי, העובדת שלי בקליניקה באה לספר לי שהיא הייתה במכון הכושר של נשות השכונה, ושם דיברו שהבת של דסי עושה להם שמח מתחילה ללכת לא צנוע.מתלבשת כמו ריזה חד קרן . אוף איזו דקירה זו הייתה.
טייק סרי:
המכה הקשה ביותר עבורי הייתה כאשר "האברכצ'יק" שלנו עשה איתנו את "השיחה" . למרות שהיו לי אי אילו סימנים שמשהו לא בסדר, ופניתי לייעוץ ועזרה, ורציתי למצוא את קצה החוט כדי לתפוס את זה בזמן, מסתבר שהקדוש ברוך הוא הוא מגולל המגילות ומפיל הפורים, והעניינים התנהלו לא ממש כמו הסיפור שאני הייתי רוצה לכתוב. ושוב בפעם השלישית הובהר לי שהדרך שלי לא מתאימה לכל בני הבית ושבצומת הקרובה הוא יקח את המסלול האחר, לא הדרך שאני חשבתי שאנחנו נוסעים בה יחד.
אני לא צריכה לתאר לכם את רמת השברון, גם כאשר זה בפעם השלישית. אני רק זוכרת משפט אחד שבעלי אמר לו: "אני לא מאמין שאני אראה אותך עם גופיה". כי האברכצ'יק שלנו, בימי הישיבה הקדושה, לא הסכים לקפל את החולצה מעל המרפק מרוב שהוא שמר על צניעות. לא הצלחנו לראות אותו בלבוש אחר.
פחחחחחח גופיה. זה הכי בקטנה. . יש חולצות טי שירט מאגניבות, מכנסיים קצרות, גרביים מכל מיני סוגים, כובעים מוזרים קפושונים צבעוניים שגם אני קונה לו. עולם האופנה שלו השתנה לחלוטין. וכשאני רואה תמונות שלו מימים עברו עם החולצה הלבנה הכיפה הענקית והציצית התכייילס, אני יכולה כמעט לא לקשר בין שתי מחזות הזמר. כבר לא ממש אפשר להיות בטוחים מה האמיתי ומה התחפושתי.
מיקסינג:
איך שהוא הנושא של הלבוש תופס אצלנו מקום מרכזי מאוד בתהליך של הילדים שלנו. כי גם אם יש איזה שאלות באמונה , קושי רגשי או מאבק פנימי- לא ממש רואים את זה בחוץ. אבל כאשר ילד מוכן לוותר על הלבוש שלו – השייכות, בעצם הוא כבר מניח את הדעות שלו בחוץ והן "עוברות לעשייתן" .הוא שם פה אמירה. הוא עושה עוד צעד אל המקום שהוא בוחר בו כעת. ולנו ההורים קשה מאוד. כי עד שזה בתוך הבטן אף אחד לא יודע מה מתרחש לנו בין כותלי הבית אבל כשזה מתחלף ממכנס ארוך שחור לאיזה מכנסי זלמן בצבע ורוד זוהר- כולם כבר יכולים לדבר ולדעת ולבחוש ואפילו לשפוט.
ואנחנו ההורים שגם ככה גמורים ושבורים וכל דבר מסיט ומזיז אותנו – נופלים לבור הזה של "לקנות" את המראה והלבוש. ואני רוצה להסביר משהו בעניין הזה: זה נכון. כשילד מחליף לבוש הוא באמת עשה צעד אחד קדימה או אחורה. אבל יש עוד משהו שאנחנו נוטים לפספס אותו ובעיניי זה פספוס ענק. בימים הקרובים יחול חג הפורים בעזרת השם ואלפי ילדים יסתובבו מחופשים ברחובות. שימו לב: הכל אפשר לכסות ולצפות ולצבוע ולרמות ולבלבל ולהסתיר ולהראות משהו אחר. אבל – העיניים. את העיניים אי אפשר "לתחפש". העיניים נשארות נקיות. היא או הוא יכולים להיות נסיכה או פיה או כבאי או כלה או נמר או שוטר או חד קרן, עם מסכה או איפור כבד – אבל העיניים נשארות נקיות וצלולות. והעיניים…. הן חלון לנשמה . ואם נזכור את הדבר הזה – שמשהו בפנים, העיניים – הנשמה, נשארים נקיים גם מבעד לפסטיבל הזה – נוכל להתייחס לכל הצעצועיאדה החיצונית כמו תחפושת. זה נכון אנשים אוהבים לעטות על עצמם לבוש אחר בתור אמירה כזו או אחרת (גם אותי לא תראו תמיד לבושה בבגדים הקונפורמיסטים הרגילים ולפעמים אני מחפשת קצת את האחר והיוצא דופן) אבל את העיניים, את הנשמה, את מה שבפנים, את הילד שלנו שאנחנו אוהבים זה שילדנו זה שגידלנו זה שהכנסנו בו כל כך הרבה גירסה דינקותא- אף תחפושת ואף קרנבל לא יכולים לכסות. ואת זה- את החלק הזה שאנחנו נותנים לכל כך הרבה גורמים חיצוניים וקולות אחרים לטשטש ולכסות- את זה אני רוצה שלא נפספס.
לזכור שהחיצוני הוא תחפושת והפנימי נשאר טהור ונקי ואהוב על השם עם השריטות.
כי כי מה שקרה לי, למשל, הוא הפוך על הפוך: אם פעם פחדתי מהבגדים ונבהלתי ובכיתי והצטערתי (כמו כל אמא יהודיה אחרת שרוצה לראות את הילדים שלה – שלא שינו שמם לשונם ולבושם) היום אני מצליחה לראות את הילד שלי מבעד לתחפושת, מאחורי המסכה, מתחת לאיפור, ובין הקישוטים והקרנבלים. את הדבר נקי והטהור והטוב הזה, את הנפש הרוח והנשמה, ושום דבר לא מצליח לטשטש לי אותו.
בפורים הזה, אל תתנו לשום דבר לחצוץ בין עין לעין, בין נשמה לנשמה בין הורה לילד. תסתכלו להם בתוך העיניים ותראו אותם. אותם!!!
ולילדים וליהודים תהיה אורה ושמחה וששון ויקר.
"כי מרדכי היהודי…..גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו !!!"
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
