פרק אלף:
על אדן החלון שלי במטבח קרה היום נס לא ברור.
פתאום, צמח שצומח אצלינו כבר ארבתלפים מאתיים שנה, לראשונה בחייו וגם בחיינו – הוציא פרחים. זה סוקולנט, שהיה פעם בונסאי קטן ובכלל לא ידעתי שיש לו פריחה והיום פתאום פרחו הענפים שלו בפריחה וורודה ומשמחת. מבחינה פסיכולוגית, אני נוטה לחשוב שהצמח מחליף זהות, אז אני מתבוננת, רוקדת ועוקבת.
פרק בית:
היו ימים עמוסים עמוסים. כלכך עמוסים שלא היה לי כח אלי וזמן לעצמי.
יש לפעמים שהעומס מכריע אותי וכל כמה שיגידו לי: "מההה, אבל זה טובבב" ו"זה ברכההה העומס הזה" אני מהנהנת ובלב אני פשוט מתפללת להשם ,שהוא אדון כל הברכות, שיחלק לי את הברכה הזו לחלקים יותר הגיוניים.
אני מסכימה ברכה בפרקוקים. וכשיש הרבה עומס – אין זמן לפרק חוויות, לעכל, לעשות פעילויות המשך לגיטימיות שצריך לכל מיני התחלות הכרחיות וכמה שאני מספיקה המווווווןןן אני מרגישה כל הזמן חסרת הספקים. אני רודפת אחרי עצמי ולא מצליחה לתפוס את הזנב שאינלי. והאמת שמשום שיש מטלות שצריך למלא ולהביא אל סיומן, אני מרגישה לחץ. שזה כבר פחות ברכה.
אבל יום רודף יום בלוח השנה ואני רודפת אחריהם ובסוף מישהו משיג משהו ורק הנפש שלי נשארת עייפה ומחולקת לרסיסי פאזל של חיים ותודה השם. ואז לקראת שבת שמתי לב שאני לא שמחה וכששאלתי אותי מה קרה, לא היתה לי ברירה ועניתי לי שאני חייבת לאוורר קצת עומסים ולמנן קצת עשיה כדי להשאיר לי זמן לעצמי. וניסיתי. ממש ניסיתי. אבל לא ממש הצלחתי. וככה הגעתי ליום רביעי שאחרי ופתאום בלי שום אזהרה אמרתי לבן המתוק שלי שעמד לידי במטבח שאני לא מרגישה טוב. הוא : אמא מה קרה, ואני : לא יודעת, אני משו לא בסדר. הוא :תגידי מה. ואני: לא יודעתתתת, אני פשוט מרגישה לא טוב ואני חייבת לבכות רגע עכשיו. והילד היקר שלי פתח זרועות ארוכותתת וענקיות ואסף אותי אל תוכו ונתן לי לבכות, והרשה לי פשוט להיות.
ומתוך היפחות שאלתי אבל למההה, מה קרה לי והילד החכם שלי ענה לי לא משנה למה, מותר להרגיש גם בלי לדעת למה. תרגישי מה שאת מרגישה בלי לחפש סיבות. אני פה.
פשוט ככה.
ואחכך הוא אמר לי (!) שזו בטח הצפה (!) ושאני צכה לקחת לעצמי יותר זמן וקצת לנוח ורשם לי רצפט של חיבוק ענק שייתן לי הרבה כח עד שאתאושש.
פרק גימל:
ואחרי שקצת נרגעתי, נזכרתי בילד ההוא שלפני שנתיים לא הכיר רגשות ולא ידע לפגושותם על אם הדרך, ואם פגש איזה רגשון או מרגישון לא ידע מה עושים איתו ואיזה איש צמח פה ככה בלי שהרגשתי, שעוטפותי באהבה ומעניק לי כח ורשות והגדרות ואהבה ודאגה, וראיתי את הפרחים המקסימים הללו שצמחו עם הצמח היפה הזה בלי ששמתי לב, ורקד לי בלב.
פתאום צומחים לו פרחים.
פתאום ישלו עלווה וורודה
ולי שלווה וורודה.
תודה השם.
נון בית אחד:
שיעורי בית תלמידים
אספו מפרק בית מילים מלחיצות, והפכו אותן לחוויה חיובית.
נון בית שתיים:
הוא אמר הצפה . שיואווו.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
דסייייייי
איזה מהמם!!!
זה סימן שעשית עבודה רגשית טובה – מעולה עם הבן שלך….
גם אם התכוונת וגם אם לא…
בסופו של יום ושנה הילדים המדהימים שלנו רואים, שומעים, מרגישים וסופגים את הלך הרוח של הבית
ואת התדרים הגלויים והסמויים שהבית משדר ומוציאים אותם אח”כ לפועל כל אחד בהבשלתו ובפריחתו האישית!
תטפחי על עצמך על השכם חזק חזק ותהיי גאה בפרחים האלה שגידלת!
זו ה – מתנה והנשיקה מבורא העולם!
תודה על הטורים המתוקים שלך 🌷