יש כאבים שלא צריך להסביר. מספיק להניח לידם כוס תה חמה. דווקא עכשיו, בימים שבהם אנחנו מתאבלים על בית שנחרב בגלל שנאת חינם, אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על הדבר ההפוך. לא על מעשים הירואיים. לא על הצלות דרמטיות. אלא על כל אותם אנשים שבונים בכל יום עוד לבנה קטנה של אהבת חינם, בלי רעש, בלי כותרות, בלי שאיש ימחא להם כפיים.
לפני תקופה, טוב, ב"ה זהו!!! היא כבר מאחור! נס!!!
מצאתי את עצמי מבלה ימים ארוכים במחלקה בעין כרם. מי שהיה שם יודע שבית חולים הוא מקום שבו הלב נשאר דרוך גם כשהגוף כבר עייף מכדי להרגיש. הדקות הופכות לשעות, השעות לימים, והלב… הלב פשוט מתעייף מלשאת. ואז הגיעו האנשים. לא לכולם היו פתרונות. אלא אנשים עם לב. כוס תה חמה שהגיעה בדיוק ברגע שבו הרגשתי שאני כבר לא מצליחה לבלוע אפילו את הדמעות. גלידה קטנה שהצליחה, לכמה דקות, לקרר את האש של הספק, של הפחד ושל הצער.
אוכל טעים לשבת, כזה שמזכיר שיש עדיין עולם בחוץ, שיש עדיין בית, שיש עדיין שבת. אני אפילו זוכרת שדווקא שם, בבית החולים, הצלחתי לפעמים לאכול יותר מאשר בבית. בבית תמיד היה מי שצריך אותי. ילד אחד מושך לכאן, אחר קורא משם, טלפון מצלצל, כביסה, מטבח, חיים. ובמחלקה… מישהו פשוט הניח אוכל ואמר: "עכשיו את אוכלת." איזו מתנה זו.
אבל יותר מהכול אני זוכרת את האנשים. את אלו שלא הביטו בי במבט של רחמים .כמה אני מודה להם על זה .הם לא שידרו "איזו מסכנה." הם שידרו: "איזו זכות יש לנו להיות כאן בשבילך."
הם לא באו עם נאומים גדולים. מישהי פשוט ניגשה בשקט והדיחה את הכלים. מישהי אחרת פשוט הוציאה את הילדים לפארק. אחרת רק התיישבה לידי בלי לומר כמעט מילה. קיבלתנו דשים על עצרות תפילה, קבלות טובות ותפילות. פולטות של אהבה ונשיאה בעול. לא כדי למחוק את הכאב. רק כדי שלא אצטרך לשאת אותו לבד. ואני לא יודעת אם הם אי פעם יבינו עד כמה המעשים הקטנים שלהם החזיקו אותי מלא להתפרק לחלקיקים. כמה אדם יכול להינמס מחום. מאכפתיות. מתפילה. מהרגשה שמישהו באמת רואה אותו.
אבל דווקא משם נולדה אצלי מחשבה אחרת .יום אחד הגעתי למופע לילדים מיוחדים. לצידי ישב הבן המתוק שלי, עם העיניים המלוכסנות שכל כך קל לזהות במבט אחד. מצידי השני ישבה ילדה יפהפייה, ולא נודע בשערי בת רבים כי הגברת על הרצף בתפקוד גבוה. הבן שלי, מבלי ליידע מראש החליט להפיק מופע יחיד משל עצמו , הספיק בתוך שנייה וחצי לחלוץ נעל. ועוד לפני שהספקתי למצמץ…הנעל כבר המריאה שיגור ישיר,
ונחתה בדיוק על ראשה של האישה הכבודה שישבה לפנינו. וכל זאת מבלי שתהיה אזעקה או התראה לאזעקה לפני השיגור כלל וכלל. היא הסתובבה בבהלה, מנסה להבין איזה טיל פגע בה ואם צפויה מתקפה נוספת. ניגשתי אליה נבוכה עד עמקי נשמתי. "אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי מרוב בושה," אמרתי.
והיא…פשוט חייכה. "איזה ילד מתוק."
זה הכול. ארבע מילים. בלי כעס. בלי מבטים. בלי מבוכה מיותרת. רק לב.
באותו רגע ממש, הילדה שישבה לצידי קמה מעט ממקומה, ובטעות התיישבה על החצאית של נערה שישבה לידה.התגובה שהיא קיבלה…לא דמתה אפילו במעט לתגובה שקיבל הילד של על השיגור במתקפה ישירה ללא שום אמצעי הגנה. אאוץ. אצל הילדה הזו, שם כבר לא היה חיוך. שם כבר הייתה נזיפה. שם כבר היה חוסר סבלנות. ועמדתי שם וחשבתי…
למה?
האם היא פחות זכאית לאותה חמלה?
ואם היא לא הייתה על הרצף? האם ילד רגיל שטעה אינו ראוי לאותה סבלנות? ואם זו הייתה אישה מבוגרת שהייתה מועדת? או אמא עייפה ששכחה משהו? או שכן שעבר עליו יום קשה ואנחנו פשוט לא יודעים?
למה כל כך קל לנו לחמול כשאנחנו יודעים את הסיפור…וכל כך קשה כשאנחנו לא?
אולי מפני שאנחנו בטוחים שרק כאב שאנחנו רואים ראוי לרחמים. אבל הקב"ה הרי לא מגלה לנו את כל הסיפורים. אנחנו לא יודעים מי בדיוק יצא עכשיו מבדיקה רפואית. מי מחכה לטלפון שיכריע את עולמו.
מי לא ישן לילות. מי מחייך מבחוץ ובפנים אוסף את עצמו בכוח. אנחנו פשוט לא יודעים. ואולי זו בדיוק אהבת החינם. לא לחכות להוכחות. לא לבקש מסמכים. לא להמתין שהאדם יסביר למה מגיעה לו סבלנות.
פשוט להחליט להיות קצת יותר רכים. (בע"ה הלוואי ואצליח) קצת יותר עדינים. (טוב, אל תגלו בקול. שכשאני יודעת שאני הולכת להיקלע למקומות שברור לי שהפיוזים שלי יקפצו, יש לי חברה שהיא סגולה לברקסים. היא יודעת בדיוק לנצל את השניה הזו שאנשים מסתכלים בטעות לכיוון השני, היא מנצלת את השניה הזו, לתת לי כזו צביטה מתחת השולחן שאני כבר מעדיפה לא להתחיל עם אף אחד יותר מדי…אני לא אגלה לכם מי היא כדי שהיא לא תהיה תפוסה למקרה הבא שאיאלץ לסחוב אותה איתי, כמשמר כבוד וברקס נצרך.)
אז יאללה מה אתם אומרות נראה לכם שבע"ה בפעם הבאה נצליח קצת יותר לפרש לכף זכות, גם אם אין שם עיניים מלוכסנות או כשלא ידוע לנו על שהמישהו שמולנו מפרפר שם בעין כרם?
ברוך ה', זכינו, שיש אצלנו כל כך הרבה חסד, כל כך הרבה לב טוב, כל כך הרבה אנשים שמוכנים לרוץ בשביל מי שכואב לו…אולי נשמור קצת מהחמלה הזאת גם למי שלא רואים עליו. למי שלא כתוב לו על המצח מה הוא עובר. למי שלא מספר. למי שמסתיר. וגם… לעצמנו.
כי גם אנחנו לפעמים מדברים אל עצמנו בשפה שלא היינו מעזים לדבר בה אל אף אדם אחר. אולי גם אנחנו זכאים לקצת אהבת חינם. לקצת חמלה. לקצת סבלנות. דווקא בימים שבהם אנחנו מתאבלים על חורבן שנולד משנאת חינם, אולי בניין בית המקדש מתחיל בכלל במקום נגיש יותר ממה שמרגיש. בכוס תה. במילה טובה.בחיוך. בשקט שמאפשר למישהו להרגיש שהוא לא לבד. לפעמים, זה כל מה שלב אחד צריך כדי לא להישבר. ולפעמים… זו בדיוק הלבנה הראשונה של בית המקדש.
שלך בהערכה
אביגיל קולר (MA) טיפול והדרכת נשות טיפול CBT . גל שלישי ותרפיה באומנות | [email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
