ערב שבת סליחות, פרשת ניצבים-וילך.
נסי לדמיין את המעמד הנשגב:
משה רבנו, בן מאה ועשרים שנה,
עומד בפני כל העם ברגעיו האחרונים,
ומה יש לו לומר להם?
"כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד".
אומר הרמב"ם שזוהי מצוות התשובה.
איזה חיבור מיוחד לימים האלה,
שבהם כולנו עומדות ומחפשות,
מנסות ובודקות מה לשנות,
באילו קבלות וחיזוקים להרבות – ואז,
כמעט בלי לשים לב,
המחשבות שלנו נודדות אל מעבר לים.
אל יעדים מרוחקים, אל שינויים דרמטיים
ואנשים שאנחנו "אמורות" להיות.
אבל בהמשך הפסוק מגיעה התובנה
"לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא".
כי מצוות התשובה לא מתחילה
במסעות מעבר לים. היא קורת רק
כשאת מסכימה להיות קרובה לעצמך.
כשתפסיקי להתרחק מעצמך
בריצה אחרי ציפיות שאינן שלך,
שתסכימי להביט פנימה
ולחבק את מי שאת – בדיוק כפי שאת עכשיו,
על כל החולשות והחוזקות
רק אז נפתחת הדרך לתשובה אמיתית.
התשובה אינה להפוך למישהי אחרת,
אלא לחזור אל הבית הפנימי שלך.
ואיך עושים זאת?
"בפיך ובלבבך לעשותו"
תסכימי לאהוב את עצמך קצת יותר…
להרגיש את התרחבות הלב
כשאת מרגישה כלפיך חיובית,
בפיך, את מחליפה את האמירה כלפיך..
ואומרת איזה אמא מקסימה אני,
או איזה אישה מדהימה אני…
אז אמירה את בוחרת לעצמך היום?
אסתי אלבאום, יועצת חינוכית | [email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
