אחרי החופש, יש משהו כמעט קסום שקורה במשפחות רבות: כולם קצת נרגעים.
השעון פחות לוחץ, אין את המרוץ של הבוקר, אין "תתלבש כבר", "תיק", "שיעורים", "עכשיו למקלחת", ואין צורך לנהל עשרות מעברים קטנים במהלך היום.
אבל דווקא החזרה לשגרה יכולה להחזיר את הקושי במלוא העוצמה.
ואז את אומרת לעצמך: הנה, שוב זה מתחיל. שוב ויכוחים. שוב "לא רוצה". שוב כל דבר הופך למאבק.
בטורים הקודמים דיברנו על כך שבעיות משמעת אינן נובעות תמיד מאותה סיבה. יש ילד שמתקשה בוויסות, ילד שמתקשה בדחיית סיפוקים, ילד שמתקשה להבין גבולות או לקרוא את הסיטואציה החברתית — ויש ילדים שאצלם ההתנגדות למבוגר ולדרישה עצמה היא חלק מרכזי מהקושי.
כאן נכנסת לתמונה תופעה שנקראת ODD – Oppositional Defiant Disorder: ובעברית: הפרעת התנגדות מתריסה.
חשוב לומר כבר בהתחלה: ילד שמתנגד, מתווכח או אומר "לא" אינו בהכרח ילד עם ODD.
כל הילדים מתנגדים לפעמים. גם ילדים רגועים יכולים להתפרץ כשהם עייפים, רעבים, מתוסכלים או מוצפים. החשד להפרעה עולה כאשר מדובר בדפוס מתמשך, בולט ועקבי של התנהגות מתנגדת, מתריסה או עוינת, שנמשכת לאורך זמן ופוגעת בתפקוד בבית, בבית הספר או ביחסים החברתיים
אז מה בעצם קורה לילד כזה?
אחד הדברים שהכי חשוב להבין הוא שהילד לא בהכרח "מחפש לנצח את ההורים".
אלא עצם הדרישה מפעילה אצלו התנגדות.
"עכשיו מתקלחים."
"לא."
"אני מבקש שתיכנס למקלחת."
"לא רוצה!"
"אבל ביקשתי כבר שלוש פעמים."
"את לא תגידי לי מה לעשות!"
ומכאן הדרך קצרה מאוד למאבק כוח.
הבעיה היא שלאט-לאט את כבר לא מנהלת את ההתנהגות של הילד, אלא מנהלת משא ומתן עם הילד על עצם הסמכות.
וזו נקודה קריטית.
ילד עם דפוס מתנגד עלול להתווכח על כמעט כל דבר: על הכלל, על הניסוח, על הטון, על העיתוי, על הצדק, על מה שאחיו קיבל, על מה שהיה אתמול, ועל השאלה מי בכלל החליט שהכלל הזה קיים.
אם כאמא את נכנסת לכל דיון כזה, את עלולה למצוא את עצמך בתוך ויכוח אינסופי.
"אבל הוא פשוט לא מבין שיש חוקים"
למה?
יש ילדים שאצלם חוק הוא כמעט דבר מובן מאליו:
יש כלל → המבוגר אמר → אני אולי לא אוהב את זה → אבל אני עושה.
אצל ילד עם דפוס מתנגד משמעותי, הרצף הזה לא עובד באופן אוטומטי.
הוא מרגיש צורך לבדוק את הגבול שוב ושוב.
מי החליט?
למה?
למה דווקא אני?
ומה יקרה אם לא?
ולמה לאח שלי מותר?
ולמה אתמול הרשיתם?
וכשההורה עונה על כל שאלה, הילד יכול להעלות עוד שאלה.
לא מפני שאין לו יכולת חשיבה, לפעמים אפילו להפך. הוא יכול להיות חד מאוד, יצירתי מאוד, ובעיקר טוב מאוד בוויכוחים.
אבל היכולת להתווכח אינה בהכרח היכולת לווסת את הצורך להתווכח.
לכן המטרה היא לא "לנצח" אותו!
אלא ללמד אותו לקבל משמעת
אתם נבחרתם להיות ההורים שלו, וקבלתם רשיון מבורא עולם לחנך אותו ולעזור לו לגדול יהודי טוב
איזה תסכול, איך בדיוק אני עושה את זה?
שבע כלים להורים לילד שמתנגד כמעט לכל דבר
פחות מילים, יותר בהירות
ככל שהילד נכנס למאבק, כדאי שאת דווקא תקצרי.
במקום:
" אמרתי לך מיליון פעם שאנחנו לא מאפשרים לשחק עכשיו, וכל פעם אתה מתחיל להתווכח…"
אפשר:
"עכשיו סוגרים את הספר."
אם צריך:
"אתה יכול לסגור לבד או שאני אעזור לך."
שתי אפשרויות ברורות עדיפות לעיתים על נאום ארוך.
לא להפוך כל גבול למלחמה
לא כל דבר חייב להפוך לעימות.
אם הילד מתווכח על משהו שולי, לפעמים פשוט לא צריך להיכנס לזה.
הורים לילדים מתנגדים מגלים לעיתים שהם מגיבים לכל משפט, לכל גלגול עיניים ולכל "אבל".
אבל לא כל "אבל" דורש תשובה.
לפעמים התגובה הטובה ביותר היא:
"אני שומע שאתה לא מסכים. עדיין זה מה שאתה צריך לעשות"
וזהו.
לבחור את הקרבות
אם כל היום יש עשרים הוראות, אתם והילד נמצאים בעשרים סבבי מאבק.
לכן כדאי לשאול:
מה באמת חשוב לי עכשיו?
בטיחות?
כבוד בסיסי?
שעת שינה?
בית ספר?
את הדברים החשובים אוכפים בעקביות. על דברים קטנים יותר אפשר לפעמים לשחרר.
תוצאה קצרה, ברורה ועקבית
אם נקבעה תוצאה להתנהגות מסוימת – היא צריכה להיות אפשרית לביצוע, מותאמת לגיל ובעיקר עקבית.
לא:
"אם לא תסגור עכשיו את הספר , לא תוכל לקרוא לעולם!"
אלא משהו שאתם באמת יכולים לבצע.
למשל:
"אם הספר לא נסגר עכשיו, זמן הקריאה של הערב מסתיים."
העיקרון הוא לא עוצמת העונש.אלא העיקרון הוא אמינות הגבול.
לא לחזק את הוויכוח
זה אולי אחד הכלים החשובים ביותר.
אם הילד למד שבכל פעם שהוא אומר "לא!" את נותנת עוד הסבר, עוד הזדמנות, עוד משא ומתן ועוד חמש דקות — ההתנגדות עלולה להפוך לכלי יעיל עבורו.
לכן אפשר לומר:
"עניתי לך."
"אני לא מתווכחת על זה."
"אתה יכול לכעוס. הכלל נשאר."
הורה רגוע ועקבי הוא לפעמים ההתערבות החזקה ביותר.
לחפש שיתוף פעולה ולתפוס אותו בזמן אמת
אנחנו נוטים לשים לב לילד בעיקר כשהוא מפריע.
אבל אם רוצים לחזק התנהגות אחרת, צריך לשים לב גם לרגעים שבהם הילד דווקא מצליח.
"ראיתי שהתעצבנת ובכל זאת נכנסת להתקלח."
"לא הסכמת איתי, אבל עשית."
"אהבתי את הדרך שבה ביקשת."
ולבסוף לא כל ילד מתנגד הוא ילד עם ODD
זה אולי המסר החשוב ביותר בטור הזה.
ODD היא אבחנה מקצועית, ולא תווית שכל הורה יכול להצמיד לילד אחרי שבוע קשה.
ילד שמתנגד יכול להתמודד עם ADHD, חרדה, קשיי למידה, קשיים רגשיים, קושי בוויסות או גורמים נוספים. לכן כאשר ההתנהגות מתמשכת, קיצונית ופוגעת בתפקוד, חשוב לבצע הערכה מקצועית ולא להסתפק בשאלה "איך לגרום לו לציית"
אבחון הוא הצעד הראשון בדרך להבנה אחרת – ובעיקר בדרך למענה שמתאים לילד, ולא רק להתנהגות שאנחנו רואים מבחוץ.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:
"הוא שמע אותי… אז למה הוא עדיין לא נעל נעליים?" – כשהפרעת קשב נראית כמו חוסר משמעת / חני רוטנברג
"כעס הוא חומצה שיכולה לעשות יותר נזק לכלי בו היא מוחזקת, מאשר לכל דבר אחר עליו היא נשפכת"
השפעות הדיגיטליזציה וטיפים להתמודדות/ ברכי שגב
הקשיבו לנורות האזהרה: כך בדיוק נראה גזלייטינג במקום העבודה | ברכי שגב
ברוכים הבאים לגן החיות הפרטי (והלא ממוזג) שלי / אביגיל קולר
