תגידו, זה רק אני, או שבין הזמנים הוא בעצם הדרך של היקום להגיד לנו: "בואו נראה איך אתם מתמודדים עם המציאות כשהיא מחליטה להפוך ללגו דביק"?
כי אתמול נכנסתי לסלון. סליחה, ל"מתחם הבנייה הבינלאומי". הרצפה כבר לא קיימת, היא הוחלפה בשילוב מנצח של קוביות פלסטיק שמחכות לרגע הנכון לנעוץ לי בבוהן, מבנים הנדסיים שאמורים להיות "כלובים" (אבל נראים יותר כמו יצירה של אמן מיוסר), וילדים שמתרוצצים שם בדרגת אנרגיה של כור אטומי.
ניסיתי, באמת ניסיתי, להיות ה"אמא הזורמת" הזו מהפרסומות. התיישבתי לידם, עם חיוך קטן של מבוגרת אחראית, וניסיתי לעזור עם הקיר של הכלוב.
"לא, אמא! את הורסת! זה לא ככה!"
וואו. אוקיי. אז לא בונים.
אבל במקום להיעלב ולהרגיש שאיבדתי את תעודת ההורות שלי, פתאום נפל לי האסימון. הם לא צריכים אותי בתוך הכלוב שלהם. הם צריכים את המבוגר הזה שם בצד, שפשוט יסתכל על המבנה המתפרק הזה ויגיד – "וואו, זה באמת נראה כאילו זה עומד ליפול כל רגע. איך אתם מתכננים להציל את המצב?".
כי הרי מה זה "בין הזמנים" אם לא מעבדה אחת גדולה לניסויים?
הם מנסים לבנות, זה קורס. הם מנסים לצאת לטיול, זה נגמר בבכי. הם מנסים לנוח, זה נגמר בזה שהם רצים על הקירות.
ואנחנו? אנחנו כאן כדי להיות האנשים האלו שמחזיקים את המרחב. לא כדי למנוע את הקריסה (כי היא תקרה, זה בטוח), אלא כדי להיות שם כשהיא קורית, להציע רגע של "אופס, אולי ננסה בשיטה אחרת?", ולתת להם לגלות לבד ששום דבר לא קורס באמת.
אז איך יודעים מה טוב לילד שלכם בתוך כל הבלגן הזה?
ניסוי ותהייה, רבותיי.
יש ילד שצריך שתתנו לו לפרק את כל הכלובים ולבנות מהם משהו אחר – זה ה"סדר" שלו.
יש ילד שצריך שתצאו איתו רגע החוצה, לא ל"טיול טבע מתוכנן", אלא סתם לסיבוב עם ארטיק – זה ה"אוורור" שלו.
יש ילד שצריך שפשוט תגידו לו – "אני רואה שאתה ממש עצבני על המבנה הזה. רוצה שאני אעזור לך לפרק הכל?" – זה ה"תיקוף" שלו.
המבוגר האחראי הוא לא זה שמנהל את הכלובים, אלא זה שמזהה את התדר. אז תפסיקו להיות המהנדסות. תהיו הצופות. תנו להם את הכישלונות הקטנים שלהם בתוך המבנים המאולתרים האלו, תנו להם את התלונות, ותראו שכשאתם לא נלחצים – גם הם מפסיקים להיות בלחץ.
ומה הכי חשוב? שהמבוגר האחראי ידע מתי לקחת לעצמו רגע בחוץ, עם קפה שלא מנסים לבנות בתוכו כלוב. כי אם אתם לא תהיו רגועים, גן החיות הזה יתחיל לנהל אתכם.
אז, מה הדבר הכי מופרך שהילדים שלכם בנו לכם השבוע באמצע הסלון? תשתפו, שלא ארגיש שאני המהנדסת היחידה שפוטרה מהתפקיד!
אביגיל קולר MA
טיפול והדרכת נשות טיפול
CBT גל שלישי ותרפיה באומנות
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:
"עזבי אותי, אני לא משועממת" – על תפקידו ההתפתחותי של השיעמום / ברכי שגב
מדריך לגידול קרניים בחופש הגדול ואיך לעצור אותם לפני שהם דוקרות את הילדים / אביגיל קולר
כשמערכת העצבים מחפשת את הבית: למה סדר יום הוא לא "משמעת" אלא עוגן של יציבות / אביגיל קולר
יש אנשים שמפחדים מהלו"ז הצפוף. אני, כנראה, מפחדת קצת יותר מהלו"ז הריק / אביגיל קולר
תתכוננו לדמעות: סיפור אמיתי על אייס קפה מומס – שימיס לכם את הלב
