אני פוגשת לא מעט הורים שמגיעים אליי מתוסכלים:
"אני לא מבינה אותו. ביקשתי ממנו להתלבש. הוא אמר 'בסדר'. חזרתי אחרי עשר דקות ומצאתי אותו יושב על הרצפה ובונה מגדל מלגו."
או אמא אחרת שאמרה לי:
"אני מרגישה שהבן שלי חי ביקום אחר. אני מדברת, הוא שומע, אבל שום דבר לא קורה."
והאמת?
לפעמים זה בדיוק כך.
הבעיה אצל ילדים עם הפרעת קשב הוא הקושי המרכזי , לקבל מידע, לארגן אותו, לזכור אותו ולתרגם אותו לפעולה.
יש אצלם נתק בין שלושה שלבים:
שמעתי – הפנמתי – ביצעתי.
אצל רוב הילדים שלושת השלבים מחוברים. אצל ילדים עם הפרעת קשב, לפעמים החוטים קצת רופפים.
לכן הילד באמת שמע אתכם.
הוא אפילו התכוון לבצע.
אבל בדרך… הוא פגש מכונית צעצוע, ציפור בחלון, גרב שנראית כמו בובה, רעב קטן, מעקב על הציפורים בחלון – והמשימה פשוט התאדתה.
זה לא זלזול.
זה לא חוסר כבוד.
וזה בוודאי לא "דווקא".
זו הפרעת קשב.
אחד הקשיים הגדולים ביותר אצל ילדים עם הפרעת קשב הוא תחושת הזמן.
לרובנו יש שעון פנימי.
אנחנו מרגישים שעברו חמש דקות, עשר דקות, חצי שעה.
אצל ילדים רבים עם הפרעת קשב, השעון הזה עובד קצת… איך לומר בעדינות… כמו שעון שקנינו בשוק בשלושה שקלים.
הם פשוט לא מרגישים את הזמן.
אם ביקשתם מילד כזה:
"עוד חמש דקות יוצאים."
הוא שומע:
"מתישהו בעתיד הרחוק יקרה משהו."
אם אמרתם:
"סיים את שיעורי הבית בעוד עשר דקות."
הוא מרגיש שיש לו נצח.
מבחינתו "עכשיו" הוא זמן אינסופי.
ולכן הוא לא חווה דחיפות.
הוא לא מרגיש שהמשימה עדיין לא נעשתה.
הוא לא קולט שעברו עשרים דקות.
הוא באמת מופתע כשאתם אומרים:
"אני מחכה כבר חצי שעה!"
בעיניו עברו בערך שלושים שניות.
אני זוכרת ילד שאמו ביקשה ממנו להיכנס למקלחת.
אחרי עשרים דקות היא מצאה אותו בחדר, מחזיק גרב ושואל:
"אמא, את יודעת למה לגרביים אין אצבעות?"
מבחינתו הוא היה בדרך למקלחת.
רק הייתה תחנת ביניים קטנה של מחשבות פילוסופיות.
ילדים עם הפרעת קשב רוצים מאוד להיות ילדים טובים.
הם רוצים לשמח את ההורים.
הם רוצים לקבל מחמאות.
אבל שוב ושוב הם שומעים:
"למה אתה לא מקשיב?"
"למה צריך להגיד לך מיליון פעם?"
"למה אתה לא עושה מה שאומרים?"
לאט לאט הם מתחילים להאמין שהם עצלנים, לא אחראים או "לא בסדר".
והדימוי העצמי שלהם יורד, וגם האמון בעצמם שהם יכולים לעמוד בדרישות.
אז מה אפשר לעשות?
1. לתת משימה אחת בלבד בכל פעם.
במקום:
"תתלבש, תסדר את התיק, תצחצח שיניים ותנעל נעליים."
אמרו:
"קודם נועלים נעליים."
כשזה הסתיים – עוברים למשימה הבאה.
2. להשתמש בעזרים חזותיים.
רשימת תמונות, לוח משימות או ציורים יכולים לעזור הרבה יותר ממאה תזכורות.
3. להמחיש זמן.
שעון חול, טיימר או שעון ספירה לאחור עוזרים לילד לראות את הזמן ולא רק לשמוע עליו.
4. לגעת וליצור קשר עין לפני שנותנים הוראה.
הרבה ילדים עם הפרעת קשב שומעים אתכם בזמן שהמוח שלהם מטייל בירח.
התקרבו, געו בכתף, ודאו שהמבט שלו עליכם ורק אז דברו.
5. לחזק הצלחות קטנות.
במקום לומר:
"סוף סוף עשית."
אמרו:
"שמתי לב שהצלחת להתארגן מהר. כל הכבוד!"
המוח של ילדים עם הפרעת קשב זקוק להמון חיזוקים.
והטיפ החשוב ביותר?
אל תפרשו כל קושי כמרד.
לפעמים הילד שמולכם אינו ילד שלא רוצה לשמוע בקולכם.
הוא ילד שרוצה מאוד, אבל המוח שלו מקשה עליו לתרגם רצון לביצוע.
כשאנחנו מבינים את זה, אנחנו מפסיקים לכעוס – ומתחילים לתת את הפתרון המתאים.
רגע לפני שאתם ממהרים להדביק לילד תווית של "הפרעת קשב", חשוב לזכור שלא כל קושי בקשב נובע מאותה סיבה.
יש ילדים שהקושי שלהם הוא נוירולוגי – המוח שלהם פשוט עובד אחרת וזקוק להתאמות וכלים מתאימים.
יש ילדים שנראים כמו ילדים עם הפרעת קשב, אך למעשה הם מתמודדים עם עומס רגשי, חרדה, דימוי עצמי נמוך או קושי חברתי, שמשפיעים על היכולת שלהם להתרכז ולהתארגן.
ויש ילדים שהקושי נובע מדפוסי התנהגות, חוסר גבולות, הרגלים או קשיים בתפקודים ניהוליים, שדורשים מענה שונה לחלוטין.
במרכז לאבחון והכוונה טיפולית שאני מנהלת, אני מקפידה לבצע אבחנה מבדלת רחבה, שמסתכלת על הילד כמכלול – מהעולם הרגשי, דרך התפקוד ההתנהגותי ועד להיבטים ההתפתחותיים והנוירולוגיים.
כי כשמבינים את שורש הקושי, אפשר לבנות לילד תכנית מדויקת, לחסוך שנים של תסכול, טיפולים מיותרים והאשמה עצמית, ובעיקר – לתת לו את המפתח להצליח, להאמין בעצמו ולפרוח.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
