סרטון קצר שראיתי לאחרונה תפס אותי חזק. הוא הציג אמת כואבת על עולם העבודה: הבוס הקשוח והרודן, זה שכולם רועדים ממנו, הוא בעצם השטיח שדורכים עליו בחדר הישיבות של ההנהלה הבכירה. השרשרת הטעונה של תסכול כאב וכעס לא מעובדים במיוחד בתוך ארגונים עוברת מהר מאוד.
יוצרת שחיקה
ואקלים ארגוני לא מיטיב.
וכן.
גם התפוקה והיעילות פוחתות.
נניח למקום העבודה, ששם לא תמיד אם בכלל יש לנו כיצד להשפיע.
אם יש לך כמה ילדים בבית, כנראה יצא לך לראות את המחזה המתיש הזה:
אח אחד, דומיננטי, כמעט "רומס" את האח שמתחתיו.
הוא עוקץ, מקטין, לוקח בעלות, והאח השני נשאר מתוסכל ומכווץ.
האינסטינקט ההורי שלנו לא פעם לכעוס על הילד ה"תוקף". להגן על ה"קורבן".
בהתבוננות פסיכולוגית מעמיקה לא פעם מגלים משהו שמשנה את כל התמונה במערכות יחסים, המנצל הוא כמעט תמיד מנוצל בעצמו.
ברוכים הבאים למשחק ה"מסירות" של הכאב 🎯
מה שקורה שם בסלון זו העתקה קלאסית.
כשילד מרגיש קטן, חסר אונים או מתוסכל מול מישהו חזק ממנו (זה יכול להיות מול הורה סמכותי מדי, מול מורה בבית הספר, או מול הילד המקובל בגן שרק אתמול השפיל אותו) הוא לא יכול להחזיר להם. זה מסוכן מדי, זה לא מתאפשר.
אז מה הוא עושה עם כל הכאב והזעם הזה? הוא מביא אותו הביתה, ומחפש את החוליה החלשה בשרשרת. האח הקטן יותר.
> הילד שרומס כרגע את אחיו הוא לא "רע" הוא פשוט משעתק את הדינמיקה ההיררכית שהוא חווה במקום אחר. התנועה הזו בין תוקף לקורבן היא מעגל סגור. הוא הופך לתוקף בבית, רק כדי לא להרגיש את הקורבן שהוא מרגיש בחוץ.
מה עושים עם זה?
כשמבינים שהילד ה"רומס" פועל מתוך מנגנון הגנה, התפקיד שלנו כאמהות משתנה:
להפסיק לחלק תפקידים קבועים: אין "הילד הרע" ו"הילד המסכן". יש כאן מערכת מורכבת יותר שצריכה ויסות.
מחפשים את ה"אאוץ'" המקורי: איפה הילד הדומיננטי מרגיש "נרמס" בעצמו?
נמאס לך לנהל זירות קרב בסלון ולהרגיש שאת לא באמת מבינה מה מפעיל את הילדים שלך?
בדיוק בשביל זה הקמתי את הקהילה שלנו. המקום שבו אנחנו מפסיקות לכבות שריפות ומתחילות להבין את הפסיכולוגיה העמוקה של הילדים שלנו (ושלנו!).
נהנית מהתוכן?
מוזמנת לשתף חברות:)
לקבוצת תכנים בנושאים פסיכולוגיים 👈
https://chat.whatsapp.com/CdnKxO3Dk4f65LSJzY9BAh
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
