להיות שם בשבילם, כאילו זה הרגע האחרון | רות צימרמן

שיחות כאלו שלא שוכחים לעולם.
הן קורות סתם בסלון , הן קורות בגינה, הן קורות בפרוזדור של המשרד .
וזאת השיחה שהייתה לי היום, היא קרתה במדרגות כשיצאתי מהנחיה של קבוצת סומכות.

אני נכנסת להנחיה של קבוצת הדרכה כשארבע וחצי שעות שינה מאחורי , אם לא נחשיב את הנמנום
שחטפתי באוטובוס בנסיעה ממודיעין עילית לירושלים . זאת קבוצה קבועה שאני מכירה כבר זמן רב.
לקבוצות של הדרכה יש מבנה שונה מקבוצות טיפוליות: הן גדולות , יש כל הזמן נשים חדשות,
והתכנים הם חומר מקצועי ו רגיש מאד שצריך להיות ברור וחד.

ולמרות שכבר 8 שנים אני מנחה, זה עדיין מביך אותי לעמוד כאשת מקצוע מול קבוצות נשים שרובן
מבוגרות ממני . וזה מפחיד אותי ובאותה מידה מרגש ונעים להרגיש שיש לי מה לומר.
מודל הא בל של קובלר רוס הוא משנה סדורה ומשמעותית בחיי ואני מרגישה בטוח לעמו ד מאחוריו.
"רגע לפני שנדבר על מודל האבל של קובלר רוס ועל איך מעבדים אבל, אני רוצה שנעשה סבב" .
יש קשב כשאני מתחילה לדבר. "לכולנו יש חושך , חושך כזה שאי אפשר לנשום", אני לוקחת נשימה.
את העיניים שלי לוכדת אישה חדשה.

החזות שלה עדינה, יש לה כסוי ראש כהה וגבוה והעיניים שלה
חומות וגדולות.

"כל אחת והחושך שלה . ספרו לי מה הדבר הזה שאתן אומרות לעצמכן שם כשצריך להיאבק בחושך?"

שקט. הן חושבות .

"להאמין שהכול לטובה" אומרת פריידי אישה עם פאה וכובע וקמטים של הרבה שנות אמונה.
"להזכיר לעצמי שזה זמני וזה לא לנצח הכאב הזה" ממשיכה דלית.

המילים שלה פשוטות ומורכבות כאחד ויש שקט כשהיא מדברת.
"להסכים שיכאב לי", מגיבה נועה, הקול שלה דקיק ויש פגיעות בקולה, העיניים שלה מחפשות את
אישור הקבוצה, "להסכים להרגיש אותו ולבכות ולצרוח עד שארגיש שיש מקום גם לאור".
והן כולן משתפות על תובנות של אור שמנצח חושך.

וכמעט כולן מספרות שכאב צריך מקום, ורק אחרי שיש לו מקום אפשר לנסות לקום.
רק ההיא החדשה לא מדברת. אני רואה אותה, היא קשובה עד לשד עצמותיה.
וכשמסתיים המעגל העיניים של כולן נתלות בה.

"יש משהו שאת יכולה לשתף אותנו?" אני מגששת בעדינות.
היא מנענעת את ראשה לשלילה.
ופתאום העיניים החומות שלה מתמלאות בדמעות.
והדמעות הופכות לבכי. גדול.
היא מתנשפת מבכי, דלית מגישה לה טישו.

לרגע אני מתלבטת, זו קבוצת למידה ולא קבוצת טיפול ואין לי שליטה מה יביא הבכי בכנפיו.
"בואו ניתן דקה לכאב, לאבדן, לחושך ואז נתחיל ללמוד את מודל האבל" אני אומרת בקול שקט,
מנסה לרקוד בין הדמעות לבין ההדרכה.

תיחום בזמן ואזכור של חומר מקצועי, זה פתרון טוב להחזקה של קבוצה.
ובדקה הזו שתחמתי יושבות שש עשרה נשים ומקשיבות למילים הכלואות, לכאב הדומם.

שעתיים וחצי עוברות מהר, הרבה מילים נאמרות שם. אני מדברת על הכחשה ועל כעס, על
התמקחות והשלמה ולאורכן העין שלי עוקבת כל הזמן אחרי ההיא, החדשה.

הדמעות יבשו והחומר הכתוב מווסת את ההצפה. היא שקטה, עוקבת בקשב. נוכחת.
אבל כשאני כבר במדרגות לכיוון תחנת האוטובוס פתאום אני שומעת אותה .

"אפשר איתך רגע?" היא שואלת. אני מסתובבת אליה, היא גבוהה ממני בראש והפנים שלה בהירות
יותר באור השמש.
לכל דבר אחר הייתי מסרבת ומסבירה משהו על קוצר הזמן. לה לא יכולתי.

"קוראים לי שירה, אני רוצה להסביר" היא אומרת ואני רוצה להגיד שהיא ממש לא צריכה ושמותר
לבכות גם בלי לתת לבכי טקסט. אבל המילים שלה משיגות את כל מה שרציתי לומר.

"הן כולן דברו על לתת לכאב מקום , על לא לברוח. אני אגיד לך משהו" היא עוצרת ולוקחת אויר.
"לפני עשר שנים ילדתי את מיכלי הילדה הרביעית שלי. הייתי אמא ואישה עובדת במשרה מלאה. היו
הרבה ימים שהייתי חוזרת בארבע עייפה, מחכה שהילדים ילכו לישון ואולי יהיה לי קצת שקט ואוויר.
לפעמים בחרתי בדברים אחרים על פני הזמן איתם.

כשמיכלי הייתה בת חמש היא אובחנה עם סרטן אלים מאד. בדם.
ישבתי אצל הרופא ולא שמעתי כלום.

ולמרות שהוא היה אמפתי וראה כמה החיים שלי על חוט דק הוא הסביר באופן מאד רגיש אבל ברור
שלא נשאר למיכלי הרבה זמן.
ואני לא, לא הצלחתי לשמוע.

זה לקח שנה, בשנה הזו לא הסכמתי לרגע אחד לחשוב שאולי היא לא תהיה פה מחר .
נלחמתי עליה, נלחמתי עלי ולא הסכמתי לרגע אחד לעצור.
לרגע אחד לתת לה יד, לנשום אותה אלי, ולומר לה מילים שלא תהיה לי עוד הזדמנות לומר.

ובימים האחרונים לחייה
היא הגיעה ההבנה הזו בבום,
ומעולם לא כאב לי כמו שכאב אז
ומעולם לא אהבתי כמו שאהבתי אז

עמדתי שם ברגעים האחרונים שלה. חיבקתי אותה בוכה, נשקתי לה את אהבתי,
וביקשתי סליחה
על שלא הייתי.
ויצאה נשמתה.
ונשמתי.

אני לא יודעת בת כמה את, אבל את תחזרי עכשיו הביתה לכלים, לכביסות לכל הדברים שעוד לא
הספקת.
אל תוותרי על אף רגע עם האנשים שיקרים לך. תעדיפי אותם על כל דבר אחר. תנשמי אותם, תחבקי כל רגע איתם".

הדמעות שלה יורדות יוצרות פסים גדולים על פניה, גם הדמעות שלי.

ואני פעם חשבתי לעצמי, שאם אני יודעת את מודל האבל של קובלר רוס, אני יודעת משהו על חוסר
אונים, על כאב, על חור שחור של החמצה שלוקח את כל החמצן מהאוויר.

רות צימרמן -תרפיסטית בהבעה ויצירה מנחת קבוצות ומדריכה | [email protected]

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"