לאחרונה אני לא בטוחה איזה שמים אני רואה, ומי זאת שמתבוננת בהם. מוצאת את עצמי מטיילת בין כל הגרסאות של האני על ציר הזמן.
השמים הצלולים מתערבבים עם שמים אפורים מזמנים אחרים. לרגע אני ילדה, יושבת על המעקה בסלון מסתכלת דרך החלון הגדול על השמים בבית ילדותי.
רגע אחר אני נערה שמדוושת על האופניים לחזרת מקהלה, תמיד קצת מתנשפת אבל מקפידה להרים מבט בכל רמזור. לרגע אני מתבגרת שטורקת את הדלת בסוף יום, עצבנית על הכל ועל כולם, שוכבת במיטה ומביטה על השמים כאילו הם יכולים לספר לי איזה סוד, להסביר מה שלא ברור .
חודש אייר מלא במשמעויות של כל האיירים שהיו שם לפניו. רגע אחד אני ילדה לבושה לבן בטקס יום הזיכרון, מסתכלת על השמים בצפירה הזאת שמפלחת לב עוד הרבה לפני שהבנתי את המשמעות האמיתית שלה.
רגע אחר מתחילות הבגרויות, סיכומים ומרקרים וישיבה בבית קפה עם חברה, לשתינו אין כסף אז מזמינות קולה ואז קפה ואז עוד אחד ומקוות שלא ישימו לב שאנחנו שם כבר שש שעות. רגע אחד האדמה רעדה והמציאות השתנתה למשהו לא אפשרי, וריח המדורות התערבב עם ריח המאפים הקנויים שאנשים המשיכו להביא לביתנו לשבעה .סבא וסבתא שלי יושבים ליד החלון הגדול בסלון ומקוננים על מות בנם ואני רק רוצה שכולם יצאו מהבית כדי שאוכל לשבת על הספה עם ספר, כמו כל שבת, כל אחד מבני הבית עם ספר משלו, יושבים שעות וקוראים, נוגעים לא נוגעים, משנים תנוחה, שמים ראש ,תמיד חוזרים לאבא ואמא כי הם הכרית הכי נוחה.
רגע אחד אני יושבת על מעקה המרפסת בלילה האחרון בבית ילדותי, כל שברי חיינו בארגזים, פנינו אל הלא נודע. רגע אחד אני במדרשה ירושלמית, חוזרת מדייט שידוכים שלא ברור מה אני חושבת עליו, הלב מבולבל וכל כך רוצה שייכות, התודעה מפוזרת. השמיים זרועי הכוכבים מספרים לי שיש עולם הרבה יותר גדול ממה שהעליתי על דעתי.
רגע אחד הוא אזכרה, נר נשמה, בית עלמין שהולך ומתרחב משנה לשנה. ילדים שגדלים, קול שהולך ומתרחק מהתודעה, ריח שכבר לא זוכרים, מציאות שכבר לא מזהים. געגוע שלמדתי להתרגל אליו. תחושה חמוצה של פספוס,של מה שאני עוד לא. של איבוד העצמי למול החיים שסוחפים אותי לכל כיוון.
רגע אחד הוא התחלה חדשה ומסחררת. פרפרים בבטן ובלב, תקווה שהרימה ראש, התרגשות שקשה להכיל במילים. הוא תפילה וצחוק וסרט שלא ברור איך בחרו בי לכבב בו. יראת קודש ומפגש עם הנצח. אמונה, אהבה ופחד במינונים שווים. ובתוך אותו חודש, חושך מוחלט. ודמעות ההתרגשות הן דמעות החלום ושברו ותפילות הרצון מגמגמות למול המציאות שהתנפצה לי. הפער בין הדיבור המתרגש והבלתי פוסק למול אלם הכאב שאחריו. שקט מחריש אוזניים. והעבר וההווה התערבבו ולפעמים זה מרגיש שהכל קשור בהכל ואין דרך אחרת לראות את זה והגעגוע הוא כבר לא רק למישהו אלא גם למשהו, לגרסאות של האני שלא עוד, לאור בהירות הדרך, לכל מה שהיה ועבר והיד קמוצה לאגרוף שלא משחרר ונותן לתנועה להמשיך, לנהר של החיים לשטוף מה שכבר לא, פשוט כי זה ככה, כי זאת הדרך.
אני מסתכלת על השמיים, והדמעות מטשטשות את צורות העננים. לאט לאט אני מתמקדת חזרה. ברגעים אחרים בזמן הייתי כל זה, ומי יודע מי עוד אהיה בחודשי האייר שיגיעו. אבל ברגע הזה אני אני. מביטה מבעד לחלון לשמים שלא היו כמותם מעולם, באחר הצהריים אנגלי מנומנם שגם כמוהו לא היה מעולם, למרות שזה מרגיש דומה. הרגע הזה לעולם לא היה. ברגע הזה אני רק אני עכשיו. בגיל הזה, בגוף הזה, בחיים האלה עם כל היופי שלהם. עם כל מה שכן ומה לא ומה שיש ומה שאין. ויש פשטות מדהימה בהבנה שהאייר של אז לא קשור באמת לאייר של עכשיו ויש לי בחירה להיות בתודעה של הרגע הזה.
עכשיו שוב אייר. תכף יהיו 13 שנים לאירוע ממנו הבלחתי לחיים אחרים, אדם שונה לנצח. 13 בגימטריה שווה אחד.
ההבנה שהכל אחד. כל החודשים וכל האירועים וכל המעשים וכל האני שהיו ושיהיו. וכל הרגשות הסותרים,כל הבלבולים, וכל החלומות, הכל אחד. והרצון להיות פחות אני, לתפוס כמה שפחות מקום ונפח בעולם כדי להרגיש את האינסוף. להיות קלה כמו נוצה, כמו בועת סבון, להשאיר את מה שהיה ולפנות מקום מהעצמיות היודעת שלי. אין צורך לסחוב את כל האיירים האלה איתי. כבודם במקומם מונח. אני רוצה לשחרר ולפנות מקום ללב שיהיה חופשי להרגיש מה שהוא רוצה להרגיש עכשיו.
13 בגימטריה זה גם אהבה. ולא סתם. השנה הזאת לימדה אותי הרבה יותר על אהבה משלמדתי כל חיי. אהבת השם, אהבה עצמית, אהבה לחיים עצמם. סקרנות אין קץ למה שעוד יביאו איתם.
הלוואי שיכולתי ללחוש באוזן לנערה הזאת בת ה-18, שלא הבינה מה קורה סביבה, שרק חיפשה את אבא שלה בפנים של זרים, שלא האמינה שהשמש תזרח מחר בבוקר ,שלא ראתה עתיד הגיוני ומתקבל על הדעת. הלוואי שיכולתי להגיד לה-" תקשיבי, את אורחת לרגע בעולם. והאמת לאמיתה היא שזכית במשך 18 שנה לחווית חיים שלא הרבה זוכים לה- משפחה אמיתית ומדהימה. אבא יחיד במינו שלימד ועוד ימשיך ללמד אותך על אבהות, גבריות, בית, בצורות שלא תעלי על דעתך. אני יודעת שזה נשמע לא אמין עכשיו, אפילו לא רגיש מצידי להגיד לך, אבל חודשי האייר שיבואו בשנים הבאות יהיו גם מלאים בצחוק, בילדים, ברגעים קלילים וכיפיים ולפעמים האבל ירגיש כמו תיק שרוקנו ממנו את תכולתו במקום אבן ששומרת אותך כבדה כל כך. את אורחת פה ולא את מחליטה לאיזה אטרקציות יקחו אותך. יהיו מתקנים שיעשו לך בחילה, מודיעה לך כבר מעכשיו. ויהיו רכבות שדים ורגעים שרק תעמדי בתור ולא תביני איפה כולם קנו כרטיסי וי איי פי ואת הפראיירית שעומדת יפה ומחכה. אבל בסוף, את אורחת פה.. בסוף אפילו לרגע הזה תתגעגעי. כי הייתה בו קרבת השם ואומץ ומשפחה ואהבה שלא תלויה בדבר. ואיזה חיים יפים יש לך"
אולי בעצם אני כן יכולה ללחוש לה באוזן. כי הכל אחד.
"לקום מוקדם אל העולם
כל הנופים עוד לפנינו
לאור היום בראש מורם
לבוא אל הטוב בינינו
לחיים היפים
ואנחנו אורחים,
אורחים לרגע " (עקיבא,בוצר)
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
