מהי טעמה של הגלות? זה כשאני לא במקום שלי. כשאני נודדת, מדירה לדירה, משיטה לשיטה, מעבודה לעבודה ומקהילה לקהילה…מחפשת את המקום בו ארגיש "בבית", שאדע שמצאתי את שלי, ואז אוכל לחיות את החיים במלא הדרם, כאשר אני בסביבה הטבעית שלי שגורמת לי לפרוח.
אבל איפה המקום הזה באמת נמצא?
הייתי בכל כך הרבה מקומות! ובכל אחד מהם יש מעלות ויש חסרונות, בכולם יש טוב, אך גם יש אתגרים, אבל מה שלי? מתי אפסיק לנדוד?
גיליתי שלפני הכל, אני צריכה לחזור לעצמי. לאי של בטחון ושלווה בתוכי. להיות פשוט אני ולאהוב את זה. עם כל החלקים שלי, עם הגודל שלי עם הרוח שבי.
הרבה פעמים ניסיתי להקטין את זה, להשתיק את הרצון, להגיד לעצמי: "את מגזימה" ולהמשיך לפחד מהאי וודאות, ולחכות שהישועה תגיע ותיגאל אותי סופסוף מהבעיות מהקשיים מנטל החיים מהכבדות מהעייפות מהשחיקה ובכלל מהעומס שלא ניגמר.
אי שם בעתיד תקרה איזו ישועה, שתגשים את חלומי הגדול, בינתיים? תני לי לגמור את החודש… איזה חודש? תני לי לעבור את השבת הקרובה…
העניין הוא שאיבדנו את האמון שמשהו בכלל יכול להשתנות על כן אנחנו אפילו לא מנסות דרך אחרת, ולמרות שבהיסטוריה כבר יצאנו מעבדות לחרות, עדיין הנפש שלנו נשארה שם, בתוך הפחדים והלחצים והכאבים ואותה אנחנו צריכים לגאול.
רק איך?
ובכן, ברגע זה, תעצרי. תנשמי עמוק, תרגישי את החיים המפעמים בך.
כשאת מרוכזת בהווה. ברגע הזה, את מרגישה את החיים במלא כוחם. כשאת נוכחת, כעת, לא בסיפור של העבר, לא באשליה של העתיד, עכשיו. מה מונע ממך להרגיש את אותה השמחה כאילו את כבר בישועה?
החיים לפניך. הרגע הזה בידייך. תחיי אותו כמו שאת כל כך רוצה. עכשיו.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
