התחום החשוב ביותר שמצריך מאיתנו טיפול עומק הינו הבית. ואין בית ללא יסודות. השורשים שלנו, הם ההורים שלנו. וכדי להמשיך ולהתפתח חובה שהשורש יהיה בריא ויציב. הדבר אינו טמון באנשים עצמם, בטיפוס או בסגנון ההורים כאנשים פרטיים, אלא בדרך שהם נתפסים אצלינו.
ככל שנדע יותר להתייחס להורינו בצורה הנכונה, התשתית שלנו תהיה איתנה יותר. הרבה אנשים מבקשים חוסן נפשי/ מנטאלי… האמת, שהחוסן המבוקש קל יותר להשגה מכפי שניתן לשער. ככל שנכבד יותר את הורינו. כבוד אמיתי. מתוך הבנה שכל קיומינו התהווה מהם. הכוח הסגולי שבנו ילך ויעלה.
המילה כבוד מגיעה מן השורש כבד. משמעות המילה נעוצה בחוקיות ההיררכיה. האב או האם שלנו היו כאן לפנינו. הם ממוקמים קודם. אנחנו אחריהם. הם למעלה. אנחנו למטה.
אנחנו רוצים להרגיש יציבות? חשיבות? עוצמה? בטחון? שמחה? זה מתחיל באיפה אנחנו ממוקמים מחשבתית. רגשה ותודעתית. כלפי ההורים. כלומר אם אנחנו מכבדים אותם. אם הם נישאים בעיננו. ממש כמו מלך ומלכה. זה לבד נוסך בנו כוח ואומץ. זה מה שעושה אותנו, גדולים.
אין זה סותר את העובדה שנרצה לשנות דברים מסוימים מבית הורינו. וגם אין קשר למי הוא ההורה, מה הם מעשיו ואף מהי רמת השפיות שלו. אם הוא ההורה שלנו. זה הבסיס. ממנו אנו יונקים חיים, אם נתנתק ממנו או נילחם בו, אנו מסרבים לחיים, ולשפע שביכולתם להעניק לנו. המיקום שלנו תחתם יתן לנו דווקא אושר ולא נחיתות, חוכמה ולא בורות. גם אם אנחנו למעשה הרבה יותר מוכשרים וטובים. עלינו לשייך את אותם התכונות הטובות שבנו, אליהם. היות ולמעשה אנו התולדה שלהם. לכן, האופן בו אנו מדברים, חושבים ומרגישים כלפיהם, כאשר כל זה מתוך כבוד, היציבות והעוצמה הנפשית שלנו תשתפר לאין ערוך. לעומת זלזול שמוזיל את קיומם יחד עם התוצר שלהם, שזה אנחנו. אם חפצי חיים והמשכיות אנו. עלינו לכבד את הורינו. הם למעלה. אנחנו למטה. להרכין ראש תחת החוקיות הנפלאה הזו של הבריאה. כך היא לא תאלץ לכופף אותנו בכוח.
וגם אם קרו ביננו הדברים הכי קשים. כל נזק שבעולם הינו בר תיקון כל עוד נשמה באפינו, וכאשר הגישה שלנו להורה נכונה: הוא קודם. הוא קרוב יותר לאור, לכן אנחנו צריכים להתכופף אליו לא הוא כלפינו!!!
וגם אם היו חוויות לא סימפטיות בקשר. ואף השפלות. כעסים ורעל.
כאשר נמקם את עצמינו נכון. מתחתיו. ונחזיר להורה את הסמכות. פתאום יצא ממנו הורה מיטיב. אכפתי דואג ורך. הוא פשוט ידע בעצמו מה עליו לעשות בלי ש"נחנך" אותו. אלא רק מעצם המבט הנערץ שלנו אליו, הוא זה שכבר ידע איך להרגיע, איך לחבק, איך להרעיף עלינו אהבה. אנו צריכים רק לאפשר לו זאת עם קצת יותר הכנעה וענווה.
זהו הזמן הטוב מאי פעם לחבר. ולחזק את הבית. עכשיו. אין זמן אחר.
ענווים. הגיע זמן גאולתכם.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
2 תגובות
היי יקרה. קודם כל תודה על התגובה שלך. ורוצה להגיד לך שאחרי הכל אני ממש מזדהית איתך.
גם אני בעצמי מתמודדת עם מערכת יחסים מורכבת מאד מול ההורים שלי. אבל דווקא בגלל זה נולדה הכתבה הזו.
תשימי לב שאני לא כותבת על מה צריך לעשות/ לאמר/ להגיד כלפי חוץ. אני מכוונת יותר על: מה את מרגישה כלפי ההורה? אז ברור שלעיתים צריך גבולות. ואף ללמוד לעומק מהם הגבולות שלך בכלל ולעמוד על זה! כי לעיתים קרובות זה מיטשטש ונרמס וחשוב להבין את זה. אך יחד עם זה, האם אנחנו מצליחים לראות בתוך המורכבות, את מה שההורה כן נתן וכן עשה בשבילינו, שבסוף זה שאנחנו כאן היום זה בזכותו. אני יודעת שזה קשה כי יש המון כאב ואני גם חווה את זה הרבה. אבל כשאני מבינה שגם הכעס והזעם שיש בי לפעמים זה גם בסוף מתוך רצון בסה"כ להרגיש אהובה, ולא באמת להתנגד/ לזלזל בהם וכי באמת הרצון לכבד זה חלק מרצון טבעי שקיים בי כבת, אז בעצם הכבוד הזה שאני מדברת עליו זה לא משהו כפוי שאני מכריחה את עצמי לעשות אותו. אלא זה מתוך מקום מלא, שאני לא מרגישה תלושה, מרוקנת, נטושה… ואז אני מצליחה גם לראות מה שיש ולא רק מה שחסר.
לסיכום. חובה לשמור על גבולות, וכדאי מאד לקחת ייעוץ ותמיכה ספציפית שמתאימה לך אבל עדיין זה לא מבטל את הכמיהה שיש בתוכינו לבטא כבוד והוקרה לעצם הישות שדרכה ניתנו לנו החיים.
לא מסכימה עם זה. הורה רעיל הוא רעיל!! ניסיון שלי ככל שנותנים יותר מקום, הערכה, כבוד. יותר נפגעים מההורה.הוא משתלט והורס אותך.
אם יש עיצה אחרת. אשמח לשמוע.
מה שעוזר לי לשמור על עצמי זה: גבולות, גבולות, גבולות. ולשמור מרחק (אני גרה איתם עדיין, לא מאוד צעירה)