העולם נצבע לאט לאט ברקעים של אפור ואלפי גוונים של סתיו. בזמן שהאוויר נצבע במשבים קרירים – רוחות ומדרכות נצבעות במנעד של צבעים חמים. אדום כתום צהוב וורוד מתערבלים במחול עלי שלכת על אבני מדרכה חומות.
יש בסתיו משו קצת עצוב גם משום שהוא כלכך יפה וכלכך קצר, וגם משום שממש בפועל אנחנו רואים בו תהליכי סיום, בגוונים של שקיעות. היום שמתקצר, העלים שמשתלכים מן העץ, העננים שמכסים קרני שמש חומקניות….
פעם פעם,השתמשו בעץ ובעלים שלו , בשלכת ובנשירת העלים- כדי לתאר מצב חינוכי משפחתי. ילדים נושרים. זה עשה לי יותר עצוב בלב. משום שאם אני אמא 'עצה', עצה טובה, הרי שלא הייתי רוצה כל סתיו "להיפרד מעלי מעלי" ולדעת שלא אראה יותר את העלה הזה שנשר. מחר יבוא מטאטא הרחובות, יערום את העלים השלוכים לערימת כל אזרחיה ויאסוף אותם לפח הגלגלים השחור שלו. ואמא עצה רק מסתכלת ונפרדת בלבה מהעלה הקטן שהתייאש ונתן לרוח לסחופותו.
לאאאא!!!
המשל הזה היה עצוב לי ולא טוב.
העלים שלי לא נושרים לבלי חזור! הם מחוברים לגזע שלי, לשורשים, ממשיכים לאחוז להיאחז והיות ירוקים פירותיים ורעננים.
אז טוב שהפסיקו עם ההמשלה הזו.
אחרי שנרגעתי מהשלכת שהעציבה אותי, אני מסוגלת לראות בשלכת עונה חולפת, שבעצם מנקה את שרידי הקיץ ומכינה את העצה, העצים, לאביב.
והתחלתי לחשוב שגם אנחנו האנשים צריכים קצת שלכת.
אז מה הייתי מְשַלֶכֶת – כדי ללמוד להמשיך ללכת:
* הייתי משליכה המון מילים של ביקורת. גם שלי אל הסביבה, לזוגאלע ולילדים שלי, וגם של הסביבה אלי. כל כך בקלות מתכרכמות ומסמיקות פני אחרי ביקורת שתמיד היא "בונה", והלב שלי מתייבש וקצת מתפורר כמו עלה עייף. (גווני אדום לוהטים)
* הייתי גונזת חלומות צבעוניים שפעם האמנתי שהם הם הדרך והיעד. הדרך היום בגוונים אחרים, חומים, של אדמה ועפר ושורשים ואבק. (צבעי חום של אבק דרכים)
* הייתי מנתקת רצוי ממצוי, בקו ארוך של אור עמום האור הגנוז. זה שנגלה לנו ברגעי גאולה כשאנחנו מבינים את הפער בין רצוי למצוי (קווים רכים של צהוב וחרדל)
* הייתי משליכה את הצורך באישור תמידי. כל הזמן. קודם בכתום של התנתקות. ואז בכתום של חיות, דינאמי ושמח. אולי קצת תוסס בוטח בעצמו, מתנהל נעשה ונשמע,ולא נשמע מה יגידו ואז נעשה . (נקודות ון גוך בשלל כתמים וכתומים.. כאלה שרק כשמתרחקים מהן, מבינים את האומנות.)
* מניחה מאחור ענני שכבות כבדים מדמעות. מנסה למצוא בהם כל פרצה כדי שתחדורנה קרניים מאירות. מעירות. כדי שייקרעו בהם שמי תכלת של תקווה. (אפור כבד, טעון, מאפיל, רטוב בקצוות. רקע מונוטוני של צער ותהיה.
*ואז
אחרי שהייתי מְשַלֶכֶת,
הייתי מתכופפת לארץ, מרימה שברי עלים, קרעי עונה, אוספת דוגמאות שונות ומשוננות של עלעלים, צבעי עלווה ומשלבת לי אותם במציאות שלי.
לומדת לגעת בהם בריחוף על פני שדרות העורקים שלהם, מרגישה את הטקסטורה, מקשיבה לקול ההתפצחות, ולשירת הגעגוע שלהם וצורבתותם בקוממפוזיציה חדשה, שיישאר לי סתיו אומנותי למזכרת.
עלים יפים שלי
אתם כל כך מחוברים.
אף רוח לא תחליט לנתק מה שיש בינינו.
הסתיו רק מראה לי כמה חיבור קיים, כמה צמיחה מתכוננת בכם, ובכמה צבעים מרגשים צבועים כל מיני חלקים בחיינו.
אז מה סגרנו,
אוהבים את השלכת והסתיו, אה?
חוצמזה, נורא יפים הצבעים האלה. החלטתי שאנחנו אוהבימותם.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
