השבוע שמתי לב למשהו.
כמעט כל השאלות שאני מקבלת בפרטי נוגעות בהתמודדויות נפשיות. חרדות, טיפולים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, תרופות, התמודדות עם החיים, עם עצמנו, עם המחשבות שלנו.
ואני חושבת לעצמי כמה אנשים מסתובבים בינינו עם עולם שלם בתוך הראש, שאף אחד לא באמת רואה.
אנשים שקמים בבוקר, מכינים לילדים ארוחת בוקר, הולכים לעבודה, מחייכים, צוחקים, מעלים סטורי, מתפקדים. אבל בפנים? לפעמים הם מנהלים מלחמה שלמה.
ויש משהו שאני רוצה להגיד על זה.
קודם כול, התמודדות נפשית היא לא חולשה. היא לא אומרת שמשהו באדם פחות טוב, פחות חזק או פחות מאמין.
גם אדם מאמין יכול לחוות חרדה.
גם אישה שמודה לה׳ בכל בוקר יכולה לעבור ימים שבהם קשה לה לנשום.
גם אדם שיש לו משפחה אוהבת, בית, ילדים ופרנסה יכול להרגיש שהוא זקוק לעזרה.
אמונה וטיפול לא סותרים זה את זה.
ואני רוצה להתייחס גם למשהו שכתבה לי אחת העוקבות השבוע, בעקבות שיחה על טיפול תרופתי.
היא כתבה לי שלדעתה חשוב מאוד לפנות לפסיכותרפיסטית מוסמכת עם הכשרה אקדמית מתאימה, ולא לכל מיני מטפלות שעשו קורס של שלושה חודשים. היא כתבה את זה מתוך ניסיון אישי.
ואני חושבת שיש כאן נקודה שחשוב לדבר עליה: כשאנחנו כבר אוזרים אומץ ומחליטים לפנות לעזרה, חשוב גם לבדוק למי אנחנו פונים, מה ההכשרה שלו, מה הניסיון שלו והאם הוא מוסמך לתת את הטיפול שאנחנו צריכים.
לא כל מי שמציג את עצמו כמטפל מתאים לכל התמודדות, ולא כדאי להפקיד את הנפש שלנו בידיים לא מקצועיות.
וגם לגבי תרופות: יש אנשים שעבורם טיפול תרופתי הוא חלק משמעותי מהדרך להרגיש טוב יותר. אין בזה בושה ואין בזה כישלון. כמובן, החלטות על תרופות ועל שינוי בטיפול צריכות להיעשות בליווי רופא מתאים.
אבל אולי הדבר שהכי חשוב לי לכתוב הוא שלא צריך לחכות שמישהו יתפרק כדי שנבין שהוא מתמודד.
לא צריך לראות דמעות כדי להאמין שקשה למישהו.
לא צריך להגיע לקצה כדי לבקש עזרה.
ולא צריך להסביר לכולם למה החלטת ללכת לטיפול.
מותר לך לדאוג גם לנפש שלך.
מותר לך לעצור.
מותר לך להגיד שקשה לך.
ומותר לך לקבל עזרה.
ואולי, לצד כל זה, אנחנו צריכים ללמוד להיות קצת יותר רגישים אחד לשני. פחות לשאול שאלות חודרניות, פחות לתת עצות שלא ביקשו מאיתנו, ופחות לשפוט אנשים על דברים שאנחנו בכלל לא יודעים שהם עוברים.
כי בסוף, אנחנו אף פעם לא באמת יודעים מה האדם שמולנו סוחב איתו הביתה.
ואם יש משהו שאני רוצה שניקח מהשבוע הזה, זה את ההבנה שלא כל מלחמה רואים מבחוץ, ולא כל מי שמחייך באמת קל לו.
תהיו טובים אחד לשני.
ולעצמכם, אפילו קצת יותר….
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
