אל תגידי לו לוותר. תלמדי אותו לאהוב. / ביילי ליפשיץ

היום אנחנו מציינים את יום השנה של רחל אמנו ומצאתי את עצמי חושבת על מילה אחת קטנה, אבל עם משמעות כל כך גדולה: לוותר.

רחל אמנו, שוויתרה לאחותה לאה ומסרה לה את הסימנים כדי שלא תתבייש, מזכירה לנו עד כמה לפעמים ויתור הוא הרבה מעבר לפעולה. הוא לב. הוא לראות את האדם שמולי, גם כשאני בעצמי רוצה, גם כשאני יכולה לקחת, גם כשאף אחד לא היה מאשים אותי אם הייתי בוחרת אחרת.

ופתאום חשבתי עלינו, על האימהות, על כמה פעמים ביום אנחנו אומרות לילדים שלנו:

״נו, תוותר לאח שלך.״
״את גדולה, תני לו.״
״מה אכפת לך? תוותרי קצת.״

אבל תכל'ס, יצא לנו פעם לעצור ולחשוב מה אנחנו באמת מלמדות את הילדים שלנו כשאנחנו דורשות מהם לוותר?

כי לוותר זו לא סתם פעולה. זו מידה. זו היכולת לראות את השני, להבין שגם לו יש רצון, שגם הוא רוצה, שגם הוא לפעמים צריך.

ואני מאמינה שלב טוב לא נבנה רק ממשפטים שאנחנו אומרות לילדים שלנו. הוא נבנה מהדברים שהם רואים בבית, מהאופן שבו אנחנו מתנהגות ומהדרך שבה אנחנו מתייחסות לאנשים שסביבנו.

כי אם אני, כאמא, לא יודעת לוותר אף פעם, אם הכול חייב להיות בדרך שלי, אם אני תמיד חייבת להיות צודקת והמילה האחרונה חייבת להיות שלי – איך אני מצפה מהילד שלי להבין מהי התחשבות?

ילדים לומדים אותנו הרבה יותר ממה שהם מקשיבים לנו.

הם רואים אם אני מוותרת לבעלי גם כשאני בטוחה שאני צודקת. הם רואים אם אני מתחשבת בחברה, אם אני נותנת מקום למישהו אחר, אם אני יודעת לעצור לרגע ולחשוב שלא רק אני קיימת בעולם הזה.

ואז, כשאני אומרת להם ״תראו את השני״, יש למילים שלי משמעות.

אבל יש כאן עוד משהו שחשוב לי לומר: אני לא חושבת שכל ילד שלא מוותר הוא ילד שאין לו לב טוב. ילדים עדיין לומדים להתמודד עם הרצונות שלהם, עם האכזבות שלהם ועם העובדה שלא תמיד מקבלים את מה שרוצים.

וגם לא נכון להפוך את הילד הגדול בבית לזה שתמיד צריך לוותר. רק כי הוא גדול יותר, זה לא אומר שהרצונות שלו חשובים פחות. גם לו מותר לרצות, גם לו מותר להתאכזב, וגם הוא צריך להרגיש שרואים אותו.

המטרה היא לא לגדל ילדים שמוותרים על עצמם כדי שכולם יהיו מרוצים. המטרה היא לגדל ילדים שיודעים להתחשב באחרים בלי למחוק את עצמם.

אז אולי במקום לצעוק מהמטבח ״נו, תוותר כבר לאח שלך!״, נעצור לרגע ונשאל: ״איך אתם חושבים שאפשר לפתור את זה כך שלשניכם יהיה טוב?״

ניתן להם ללמוד, לבחור, להרגיש את הסיפוק שבנתינה.

כי אני לא רוצה שהילד שלי יוותר רק כי אמא אמרה. אני רוצה שיום אחד, כשאני בכלל לא אהיה לידו, הוא יראה מישהו שצריך עזרה, יראה חבר שנשאר בלי, יראה אדם שקשה לו — והלב שלו יזוז מעצמו.

בלי שאף אחד יגיד לו. בלי פרס. בלי מחיאות כפיים.

רק כי ככה הוא למד להסתכל על העולם.

ואולי זה גם אחד הדברים שרחל אמנו מלמדת אותנו. לא כל ויתור הוא חולשה, ולא כל ויתור הוא הפסד. לפעמים יש ויתור שדורש מהאדם כוחות עצומים, דווקא מפני שהוא בוחר לראות את הכאב של מישהו אחר.

אבל כדי שילד יידע לוותר מכל הלב, הוא צריך קודם כול לראות מהו לב שיודע לתת.

בסוף, אנחנו לא מגדלות ילדים שיודעים לציית להוראות. אנחנו מגדלות בני אדם.

ואני רוצה להאמין שהמתנה הכי גדולה שנוכל לתת לילדים שלנו היא לא ללמד אותם תמיד לוותר, אלא לגדל בהם לב שידע מתי, למען מי, ומכל הלב, כדאי לעשות את זה.

כי ילד שמוותר רק כי ביקשו ממנו – אולי למד לציית.

אבל ילד שלמד לראות את האחר – יכול לגדול להיות אדם שהנתינה שלו מגיעה מהלב.

ואולי זו המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולות להשאיר אחרינו בעולם הזה: לא רק ילדים שיודעים לוותר, אלא ילדים שיודעים לאהוב.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

מתי ואיך פשוט לוותר? על אם וערך/ יעל צין ושובה בן חיים אמא רחל, שתקתי בזכותך! ביילי ליפשיץ בטור פחות פוטוגני: "אני פשוט שונאת את הרגע הזה בערב כיפור" "לפעמים הגוף פשוט זוכר. זוכר את מה שהלב עוד לא סיים לעכל" | ביילי ליפשיץ