יש משהו בערב יום כיפור שאני מודה שאני שונאת.
פתאום מתחילות להגיע הודעות של
״מקווה שתסלחי לי״,
״אם פגעתי בך, לא התכוונתי״,
״סליחה אם עשיתי משהו״…
ותכל׳ס? הרבה פעמים הכל נשאר בדיוק כמו שהיה.
אותה התנהגות, אותם דפוסים, אותם דברים שפגעו רק נוספה המילה ״סליחה״ כי ערב יום כיפור הגיע.
ואני לא אוהבת סליחה בשביל הפרוטוקול.
אני גם לא מהנשים שעוברות אחד אחד ומבקשות סליחה, סליחה, סליחה, רק כי צריך.
כי בעיניי סליחה אמיתית היא לא מילה שאומרים פעם בשנה.
היא עבודה.
להסתכל על עצמך.
להודות איפה טעית.
לנסות להשתנות.
לעבוד על המידות.
ולפעמים גם להבין שלא הכל ייפתר ביום אחד.
ואני?
אני ממש לא מושלמת.
אני עדיין לומדת, עדיין טועה, עדיין עובדת על עצמי. יש בי עוד כל כך הרבה מה לתקן.
אז בערב יום כיפור אני פחות עסוקה בלבקש סליחה מכולם רק כדי לסמן וי, ויותר מבקשת סליחה מהשם.
על המקומות שבהם לא הייתי מספיק טובה.
על המילים שאמרתי.
על המחשבות.
על הפעמים שלא הצלחתי להיות מי שרציתי להיות.
ומקווה שהשם יסלח לי.
כי בסוף אני מאמינה שהוא אבא שלנו.
אבא שרואה את כל הדרך, לא רק את הטעות.
ואולי… יום אחד נגיע גם למקום שבו באמת נצליח לסלוח לכולם.
לא כי שכחנו מה היה, ולא כי מה שנעשה היה בסדר אלא כי הלב שלנו יהיה מספיק גדול כדי לשחרר.
ועד אז, נמשיך לעבוד.
על עצמנו.
על הלב.
על המידות.
גמר חתימה טובה 🤍
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
את יפה וצודקת.. אבל אנשים מאוד אוהבים לדבר. כי כיף להם. ואז בלילה הם מאוד אוכלים את הלב כי הם בזך הכל אנשים טובים. הם מתים לבקש סליחה אבל מתביישים. ובערב כיפור כאילו דוחקים אותם לקיר. ואז הם חייבים לעשות אתזה. אז שוברים את האגו ומבקשים סליחה. זאת ההזדמנות שהקב"ה נתן לנו. זה לא המצאה. וה' סולח לנו על דברים שבין אדם למקום. כתוב במפורש. אבל בבין אדם לחברו הסיפור שונה