רק לפני שבועיים, הכנסתי את בניה לכיתה א'.
במהלך הטקס הסתכלתי עליו, ילד קטן, עומד בכיתה א'.
וראיתי את החיבור שנוצר בינו לבין הסייעת שלו
משהו כ"כ מדוייק, כ"כ נכון. שפשוט עצר לי את הלב
ושוב הרגשתי, כמה הכל מושגח, כמה הקב"ה דואג לילדים שלו.
ופתאום חזרתי שש שנים אחורה,
בניה נולד בשבוע 26 900 גרם בלבד!
ובדיוק בימים האלה, לפני שש שנים הוא עבר ארוע קשה במיוחד
דימום ריאתי קשה. הריאות שלו התמלאו בדם, הסיטורציה ירדה וירדה
דם שמשפריץ ללא הפסקה, עוד רופא נכנס, עוד אחות נקראת, מביאים עוד מכשיר ועוד זריקה
ואותי, מוציאים החוצה.
שעתיים של החייאה!
ואחר כך –
כמעט חודש שלם שבו הוא התקשה להיגמל מהמנשם.
ואנחנו? ישבנו ליד האינקובטור. רצינו כ"כ להרים אותו, לחבק, לנשק, לעשות קנגרו.
אבל לא יכולנו.
יכולנו עמוד לידו, להסתכל על התינוק הקטן שלנו, ולהתפלל ולשפוך שיח לפני ד' .
ואז כמו היום ממש, זה היה חודש אלול.
"המלך בשדה".
המלך יוצא מארמונו, ובא להיות איתנו. קרוב, ממש לידנו.
ואולי דווקא אז הבנתי משהו.
אנחנו לא יכולנו להחזיק אותו, לא יכולנו לשמור עליו. כי מישהו אחר החזיק אותו.
הקב"ה!
הוא היה שם איתו בתוך האינקובטור, פשוט לידו, ליד התינוק הקטן ששכב באינקובטור.
הוא שמר עליו כשאנחנו לא יכולנו, הוא הוא חיבק אותו כשהידיים שלנו היו מנועות ממנו.
והיום שש שנים אחרי, אני מסתכלת על אותו ילד שעומד בכיתה א', ורואה מול העיניים נס!
בניה – הבן של ד'.
זה לא רק שם. זו המציאות שלו ושלנו!
אותו הקב"ה שהיה איתו אז, ברגעים שבהם אנחנו פחדנו כ"כ הוא זה שנמצא איתו גם היום . בכיתה א'. לצידו ובכל צעד שעוד יבוא.
ואולי זו המתנה הכי גדולה שאלול נותן לי השנה:
להיזכר, להיזכר שהמלך בשדה, שהוא לא רחוק. הוא כאן. קרוב אלינו גם ברגעים שאנחנו לא מבינים מה קורה.
אלול – אני רוצה לזכור לא לפחד לבקש, לא להתבייש להתפלל. פשוט לדבר עם אבא!
כי הוא קרוב. הוא היה שם ליד האינקובטור, והוא כאן היום, ליד בניה בכיתה א'.
המלך בשדה ורק מחכה שנקרא לו!
סימה ערבה
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
