אחיות יקרות ואהובות שלי,
יש בליבי משהו שמבקש לצאת אליכן, ונראה לי שהגיע הזמן לומר אותו בקול. אני כותבת לכן במלוא הכנות, מהמקום הכי רך והכי פגיע שלי, עם כל האהבה, החרטה והתקווה שאפרוס בינינו גשר מחודש של הבנה ורוך.
אני חיה בעולם עמוס וגדוש: עשרה ילדים, הבית ההומה שדורש את שלו – אינספור משימות, ימים שמתחילים מוקדם מדי (או מאוחר מדיי ובאטרף של רגעים) ומסתיימים מאוחר. תמיד רציתי להיות האחות שתתייצב, שתזמין, שתדאג, שתשלח עוגה לשבת, תרים טלפון, תבוא לעזור להורים, תקפוץ סתם לביקור. להיות בשבילכן יותר ממה שהצלחתי בפועל. פעמים רבות הרגשתי שאני בוחרת או נבחרת בעדיפות נמוכה, וגם אתן אולי חיכיתן, אולי התאכזבתן. זה כואב לי בכל פעם מחדש.
לעיתים, סביב השולחן בשבת, כשהייתי בבית שלי, במקום לקפוץ להורים כדי להיות איתם ולסייע גם אני וכשראיתי אתכן במרוץ האינסופי מסדרות, מתקתקות, מג'נגלות בין בית, הורים וילדים – עמדתי מהצד עם תחושת החמצה. דווקא ברגעים שהייתי רוצה לעלות על רכבת העשייה שלכן ולתרום, מצאתי את עצמי נטועה, או מותשת כל־כך, שלא הצלחתי להושיט יד או לב לבבות שלכן. יודעת שלא מעט פעמים נשארתן לסחוב לבד, ואני לא הייתי שם, אבל כל כך הייתי, מהמקום המרוחק שלי, הטרוד, הזקוק בעצמו לסיוע.
אני רוצה לבקש מכן סליחה שלא תמיד עניתי לטלפון בזמן, שלא תמיד ביכולתי היה לייעץ לכן כשתרתן אחרי עצה. בטח ציפיתן שארים ואאריך בשיחה, כמו פעם שהייתי האחות שנמצאת שם בשבילכן, אבל אני רק ברחתי וקיצרתי, ולא ממקום רע, אלא מחוסר מקום בנשמה לעוד קשיים ובעיות. (ואולי זו היתה טעות, כי לפעמים לתת עצות לאחרים, מרחיק אותנו קצת מהבעיות של עצמינו).
היו רגעים ששקעתי בעומס ובקושי, שלא יכולתי לשלוח את הבנות הגדולות שלי לעזור לכן כי גם אני כל־כך הייתי זקוקה להן כאן, נאחזת בהן כמו בקרש הצלה. מסכנות שלי, גם מהן אני צריכה לבקש על זה סליחה.
אני יודעת שכל אחת מכן מתמודדת עם הרי מטלות, ובתוך העומס הזה לפעמים הרגשתי שאני מאכזבת, שאין לי אפילו זכות לבקש עזרה, כי מי אני שאדרוש משהו מכן כשאתן כורעות תחת העול בעצמכן.
יש קשיים שלעיתים לא הצלחתי לפרוט או להסביר, וגם לא ביקשתי שיבינו. הייתי חלשה, לפעמים אפילו התרסקתי בתוכי, ואם הבריחה הייתה שקטה מדי- אל תבינו אותי לא נכון – זו לא הייתה זו אדישות או חוסר אכפתיות. תמיד הייתה לכם פינה ענקית בלב שלי, ולא פעם הלכתי לישון עם הצער שלא הייתי אחות טובה יותר, דמות שנותנת, דואגת, מפנקת, מתקשרת מעצמה רק כדי להרים לכן חיוך או לחבק בשעת עומס.
אולי זה נשמע שאני סובלת מדיכאון קשה, אבל זה לא כך, זה רק דיכדוך זמני שנוצר מקשיים שהתנקזו להם לתוך התקופה האחרונה: מתח מבירורי שידוכים, ילדים מתבגרים שמוציאים ממני רגשות שלא ידעתי שקיימים בי, הזוגיות שפתאום מקבלת תפנית ונרמסת תחת העומס, הקטנים שהם כל כך תלותיים בי ואני רוצה להיות שם בשבילם ולא תמיד מצליחה לתת את כולי.
אני מאחלת לעצמי ולכולנו שנדע למצוא זו את זו גם בין כל המטלות, שניתן מקום לקִרבה, שנשאל מה שלומה, שנבקש סליחה ונסלח. ואם מתישהו תרגישו שאני מתרחקת, תזכירו לי, תעצרו אותי, תמשכו בשרוול. אני זקוקה לכן, ואוהבת אתכן יותר ממה שמילים יוכלו להכיל.
אוהבת וסולחת לעצמי לאט-לאט,
אחותכן.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
