ישנה תופעה שחוזרת על עצמה בעיקר אצלנשים שקשה להן מאד לשאת את הטעויות וחוסר ההצלחה שלהן.
רבות נוטות לברוח מהמקומות שבהם מתעוררת תחושה של אי נוחות. אמרו עלי ביקורת? גמרנו.
אני לא רוצה לנסות שוב ולא לפגוש את הכישלון הזה. וכך, במקום להפוך את הטעות ככלי ללמידה, אנו הופכים אותו לכלי של מלחמה.
ככל שאנו בוחשות בטעות ומלקות את עצמינו. הפחד והחולשה מבפנים גדלה: 'אני לא יכולה לסמוך על עצמי יותר' האמון בעצמינו נפגע. ואז, גם היכולת לקחת אחריות על הטעות ולתקן אותה, מתפוגגת לה לחלוטין.
הפיתרון הפשוט גאוני לכל התסביך הפנימי הזה היא – הסליחה.
זה מתחיל בהבנה ש-כן. טעיתי ואפילו בגדול. לא כי רציתי להיות "רעה" אלא כי זה מה שידעתי לעשות באותו הזמן.
כאשר אנו יודעים לסלוח לעצמינו מתוך הכרה שחלק בלתי נפרד מההתפתחות שלנו כרוכה גם בלהתנסות וכן, לטעות. אנחנו נדע גם לתקן את הטעויות הללו.
אבל קודם כל נדרשת לא הלקאה אלא חמלה. לבחור במילים מרגיעות, מעודדות ומלטפות. החמלה הזו מציפה את הגוף הנוקשה והמתוסכל ברוך בנעימות והמון תקווה. וכך, כשהמערכת כולה רגועה ומשוחררת כל כך קל לגשת אל הענין כולו מתוך חמלה גם על האחרים, הבנה שגם הם פעלו מתוך חוסר אונים, מתח או מצוקה, שגרמה להם להתנהג בצורה קשה.
המחילה העצמית משחררת אותנו מטונות של מועקה כעסים וטינה ישנה.
פתאום לא צריך להצטדק ולא להתחשבן. אפשר להתחיל הכל ממש כמו ברייה חדשה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
