אם תרצו להאזין, לקרוא, להקשיב, אספר לכם על מסכה אחת שלי, שאני שמה כל הזמן על עצמי
מסיכה של חיוך, אחת גדולה כזו, ארוכה ונמתחת
מחפה על מה שנמצא עמוק בפנים…
ומה יש שם?
לפעמים כאב וצער, חושך ועצבות
כאני יוצאת לעולם שבחוץ, לפגוש אנשים ולדבר איתם כרגיל
איך אני אמורה להיראות – כמובן כמו אדם מהשורה שהכל טוב?
לוקחת מסיכה עוטה על הפנים, והופ, לא רואים עלי מה עובר לי בפנים
תחשבו איך זה לחיות ככה, פעם פעמיים – עוד אפשר.
אבל קבוע? באופן מתמיד? לא פלא שארעה התרסקות והמסיכות נקרעו…
ואז למדתי לאסוף את עצמי, ושוב לשים מסיכות על הפנים
והקשוי מגיע שוב בעוצמה, כי נמאס לי לשחק עוד פעם בהצגה
ולהראות שהכל טוב ומצוין לי בכלל, ומבפנים להרגיש רקוב וכאוב מדי
אז אולי אני צריכה ללמוד מתי אפשר להוריד ולהציץ, איך לחיות מבעד למסיכות
ואולי אני יצליח לחייך אמיתי, לא משהו שהוא קצת משחקי.
החיים של כולנו מלאים במסיכות, חלקם טובים אך חלקם מגננות
ואולי לפעמים צריך לעצור ולשאול את עצמי שאלות
מה איתי, מי אני? איפה אני האמיתי? מה המסיכה שלי עכשיו?
ואיך אוכל להוריד אותה ולחיות טוב יותר בלעדיה?
כמה אנשים מסתובבים לידינו ואין לנו מושג מה הם עוברים.
הם שמים מסיכה וניראים כרגיל. מחייכים, צוחקים, ניראים הכי במיטבם ומה בסוף מגלים? ( או שלא..) שאואו מה הם עוברים או עברו.
מה התפקיד של מסיכה בחיים? להסתיר? לעשות לנו טוב?
כניראה שהתשובה לא החלטית, כל מקרה לגופו וכל מסיכה לסיפור שלה.
לפעמים המסיכה באה להגן, לעזור לנו, מרוב עומס החיים, שיש המון התמודדויות עוטים מסיכה כזו של "הכל טוב", של עשייה וככה מצליחים לעבור את הרגע הבא.
אבל מסתבר שלחיות ככה בקביעות זה לא בריא, מי רוצה לחיות כל החיים במסיכה? ויש כאלו, כואב הלב.
כניראה שהנפש יודעת למה היא מסוגלת, מתי לשים את המסיכה ומתי אפשר לקלף אותה בעדינות.
אני חייתי שנים עם מסיכות, עם הדחקה של דברים שונים, עד שהגיע לפיצוץ, הוא לא הגיע בבת אחת, פה ושם היו עוד מקרים ועוד עד שהכל קרס, ככה לאט אבל בטוח, והמחסומים שבניתי לעצמי נפלו והרגשתי לא טוב, והמצב שלי הדרדר כל הזמן, וככל שהדחקתי יותר – כך זה יותר צף ועלה, והגיע לשיאים חדשים ולעומקים של סבל נוראיים. עד שהגעתי לקצה כזה של תהום שמשם השם עזר לי לעלות. משהו עמוק נפתח בי.
ועדיין, אני במלחמות, במאבקים.
עדיין, אני חיה עם המסיכות האלו, הם לא מרפות ממני. נמצאות קרוב קרוב אלי, מצוות עלי לשים אותן, לחייך הכי שאפשר, גם כשאין כוח, גם כשקשה, גם כשלא מעניין אותי בגרם, גם כשאני נמצאת הכי בכאב עצום.
מסיכות. אז הם טובות או לא? תלוי מתי,
אבל הכי חושב להקשיב ללב, ללכת עם הרגשת הלב, עם מה שמרגיש לך נכון. להיות את עצמך, באמת. אם את מרגישה שנכון לך עכשיו משהו, לכי על זה. אבל תהיי את, בלי הצגות, מסיכה של חיוך- אפשר. אבל תמיד תקשיבי ללב שלך, מה הוא אומר, מה הוא מספר, האם טוב לו להיות מבעד למסיכות? האם הוא מרגיש בנוח?
ולא פחות חשוב – תשאלי את עצמך: האם את האמיתית זה את במסיכה או לא?
איפה את האמיתית?
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
