שלום יקרות,
אני רוצה לספר לכן עכשיו על זמנים שאני חסרת כוחות, על האי יציבות הזו שאני חווה. סיטואציה שקרתה לי, יצאתי עם אחותי לאיזה חנות, היא רצתה שאעזור לה. בנסיעה היה לי נחמד, הייתי במצב רוח והכל. אני מגיעה, אני ככה עוזרת לה וזה, אחרי פרק זמן קצרצר כאילו מישהו בא ושאב ממני הכל, נגמרו לי הכוחות בבת אחת. התחלתי להרגיש רע. אמרתי שאני חוזרת לבית. הלכתי, עליתי על אוטובוס ישבתי וכל הדרך אני נדה בין ניתוקים קצרצרים לכאב חד בלב. הגעתי לבית, הלכתי לישון. והרגשתי יותר ויותר שאני שוקעת. וזה מתסכל נורא כי בעצם יש שיפור אם אני מצליחה לחייך יותר והמצב רוח טוב, אז מה קורה שאני נדה בין המצבים באופן קיצוני? זה פשוט גומר.
והנה הגיע ערב פסח, ופשוט אין לי כוחות. דיברתי עם דמות קרובה ואמרה לי אל תילחמי עם האין לי כוח תני לו להיות. ואמרתי לעצמי אני באמת צריכה להרפות, להגיד: "בסדר. אין לי כוח. זה המצב שלי עכשיו". אני כאילו נלחצת מזה, וזה רק עושה את זה יותר גרוע.
ליל הסדר הגיע, עבר קשה. הלכתי הרבה לחדר, לנוח, חזרתי. ולא הייתי מסוגלת להישאר עד הסוף והלכתי לישון. ב"ה שזה התקבל בסדר.
וחוה"מ. שוב אני באפיסת כוחות מוחלטת. רגע בניתוק, רגע בהצפה. והרבה אפאתית לעולם. כי פשוט נמאס לי מהסבל הלא נגמר. יום שלם במיטה, בחדר. יצאתי איזה שתי פעמים לגיחות קצרצרות.
וזהו, עבר פסח. תכננו המשפחה לצאת לנופש, אם היה קורה בתקופה אחרת הייתי ששה ושמחה, פעם מאוד רציתי שנצא אבל לא יצא, ועכשיו שזה קורה בדיוק אני במצב שאני מרגישה ככה אז לא כזה נכנס לי, לא הלהיב, לא ריגש. ניסו להכניס אותי לעניינים, להיות חלק מההתארגנויות, פחות הייתי מסוגלת. אבל דווקא זה עבר בסדר ב"ה, למרות שלא הייתי מעורבת מאוד בעניינים, עם כל המשפחה והכל. אבל היה לי טוב להיות עם עצמי, להרפות. ובעיקר להיות בחשיבה רצינית ועמוקה על החיים שלי, על רצון לשינוי ועוד.
הנה דוגמא למצב כזה שקרה לי אחרי ההרהורים השונים שעברו עלי: אני קמה בבוקר שיא עם כוחות ואנרגיה והכל, לקום לעשות פעולות להתקדם וכאילו עכשיו אני מרוקנת, איפה כל ההחלטות היפות? אמרתי שאני לא נותנת לדיכאון להשתלט אז מה קורה לי? אבל לא, אני אמרתי לעצמי ברגעים הטובים, שגם כשיבואו זמנים קשים זה בסדר, זה גל והוא יעבור. ואני יהיה אחריו. וזה לא אומר כלום. לא להיבהל מזה, עכשיו אני מרגישה קצת חסרת כוחות ומיואשת אבל יהיה בסדר בעז"ה.
חלק מהמחשבות שלי עם עצמי, החלטתי שאני רוצה להתחיל יותר להיות אני בשבילי, לא להיתלות באנשים, בתמיכה שלהם, בזה שהם יעזרו לי. אני צריכה לקום ולעשות, אני צריכה לפעול. אף אחד לא יכול להחליט בשבילי, וגם אם מישהו יגיד לי יאלה תעשי את זה, תצאי לשם, תדברי עם זה, וכל מיני פעולות או לא יודעת מה בדיוק. בא לי שזה יבוא ממני. וכן, אני מסוגלת, אני יכולה.
אבל מה שכן, אני צריכה כל דבר לעשות בעדינות, בזהירות. לא להסתער בבת אחת שלאחר מכן, חלילה, לא יהיה משבר, אכזבה או תחושה שלא הצלחתי כלום. יותר משימות קטנות. דיבורים כאלו, חיזוקים. קצת קצת. עם סבלנות ועם רוך וחמלה. יואו הלוואי שאני אצליח, שיהיה לי כוחות, שיהיה לי גם סיפוק.
ונכון לעכשיו, כשאני כותבת לכן את הטור, אני די מצליחה ב"ה. זה מלחמה, זה לא בא בקלות. בכלל לא. זה מאבק בין להישאב רגע לייאוש, לרגשות של די אין לי כוחות, לרפיון כזה של הישאבות למיטה עמוק. לבין לנסות לקום, לעשות פעולות של חיים, אפילו לצאת לאנשהו.
אבל אני צריכה להיות עם יד על הדופק, ולהגיד לעצמי שוב ושוב: "עכשיו אני מצליחה יותר להיות בטוב, לבצע פעולות שונות, לא לשקוע במיטה שקורצת מדי. ואם אני אפול, מותר לי. שיגיע רגע של חולשה, של ייאוש – זה בסדר. וזה יגיע, כנראה מהר מאוד, אבל אני אנסה לא להיבהל אלא להרכין ראש. וזה פעולה קשה, לתת לגל לעבור זה לא קל. כי הוא שואב ומשתלט ולא משאיר לרגש אחד טוב להיות. אבל אני רוצה לנסות. ולשנן לעצמי הרבה: אף אחד לא יכול להבין אותי הכי טוב ממני, לדעת מה יעשה לי טוב, מה אני מסוגלת ומה לא. להיות בשביל עצמי, לדבר דיבורים שיחזקו, שיתמכו. וכשזה בא ממני, זה הרבה יותר עוצמתי ואמיתי.
שיתפתי אתכן ככה בחלק מעבודה עצמית שאני עוברת עם עצמי והלוואי וזה יועיל למישהי או יחזק.
אם יש נושא מסוים או שאלה כלשהי אפשר לכתוב לי בתגובות, במידה ויתאפשר לי אני אשמח לענות.
הרבה כוחות לכולנו!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:
תמונת המצב שלי: הלב שלי מחפש בית, אבל רק לא להגיע לאשפוז נוסף
"חנוכה? אני די מנותקת, זמן מציף בשבילי. מעדיפה לעבור אותו ודי. בלי סיבוכים"….
האם להמשיך לעולם ש(לא) רק מחשיך: זו הסיבה שלא הייתי כאן מחנוכה (קשה לקריאה)
מתמודדת נפש: אני מצטערת כל כך, איך העזתי להזיק לעצמי?
מתמודדת נפש בסערות המלחמה: "מרגישה מתה, לא מכירה כבר שום דרך לשיקום"
