תמונת המצב שלי: הלב שלי מחפש בית, אבל רק לא להגיע לאשפוז נוסף

אני מרגישה שבזמן האחרון מתחזקים אצלי דברים, אני לומדת ומתרגלת על דברים חדשים. כמו: קשרים, תובנות על החיים, הבנת סיטואציות שונות.

אתן לכן תמונת מצב:

כשאני בשיחות עם אנשים כל דבר מציף, משהו קטן או גדול פשוט מפיל אותי מיד. משפט על זה או נושא שיחה כזה. אבל אני מנסה להיות קשובה לעצמי, וזה משהו שפעם לא הייתי מסוגלת. היום יש בי יותר כוח והבנה. אם נניח אני מדברת עם חברה ומרגישה שהנושא מטגרר אותי, אני לומדת לומר "תקשיבי זה מציף, בוא נעבור הלאה".

והחיים האלו בצל טריגרים, שרודפים ולא נותנים מנוחה, מתישים כ"כ.

מה קורה לי אז בפנים / כתיבה מתוך הלב הכואב והשבור שלי

טראומה אחת

איך את הורסת חיים, משתלטת, שולטת, קובעת לי חוקים. קשוחים.

שסוגרים עלי בכבלים, מלפפים סביבי ומכאיבים

מעיפה אותי הלוך ושוב, עושה בי כרצונך,

כל פעם את צצה ממקום אחר, לא מודיעה לי לפני בואך.

פלאשבקים, ניתוקים, הצפות, בועות.

כל שלל הדוגמאות…

משאירה אותי שדודה ותשושה

עשית אותי אפס מאופס, קטנה

ייסורים של אשמה ובלתי ראויה

יושבת עלי ומכה בלי רחמים וחמלה

איזה שבוע נוראי עובר עלי, הנפש שלי מטלטלת, אני מרגישה לא יציבה, לא מאוזנת. על הקצה כמו שאומרים. ממש על הקצה. רגע לפני התרסקות. הנפש שלי עברה כמה זעזועים, טריגרים עוצמתיים שפשוט גרמו לי להתמוטט. אני חלשה, עייפה, מותשת, לא מתפקדת, לא קמה מהמיטה. בחוסר כוחות לגמרי.

אני נלחמת לשמור על עצמי, אין לי כוח להתאשפז שוב, ולצערי זה היה רגע מלקרות. אבל אני מחזיקה את עצמי בשיניים. כי אני לא רוצה את זה. היה לי יום מסוים שממש נכנסתי למצוקה קשה, אנשים נכנסו לסיפור, ניסו לעזור. אני הייתי בחוסר אונים מוחלט. בהרגשה שאני כלואה בתוך העולם הזה, שהכל סוגר עלי. וזה הרגשה נוראית. שאין לי מה לעשות, החוסר אונים הזה פשוט לא נסבל.

אני לא יודעת מה עזר לי לעבור את היום הנורא הזה שהוביל אותי למקומות קשים שחשבתי שאני מאחוריהם, והתבדיתי, וזה עצוב ומייאש -הרגע הזה של החושך המטריף, של הרגשה של מבוי סתום, שאני בבור שחור ועצום שאין לי איך לצאת ממנו. אני לא מצליחה לחשוב בהיגיון, כל הייאוש שולט.

עוברים לי בראש כל מיני מחשבות: שאני כל החיים יהיה ככה, שאין לי סיכוי להרגיש יותר טוב. שבשביל מה להילחם בכלל? בשביל מה לחיות? שאני שוקעת יותר ויותר. כאילו כל הראיה שלי מצטמצמת למשהו מאוד מיואש וחסר תקווה.

אנשים מהצד אומרים לי משפטים שמנסים לחדור לתוך המעטפת הזו של השחור הגדול. כל מיני אמירות שאני לא מצליחה לומר לעצמי וצריך מישהו מבחוץ שיאמר לי אותן. לפעמים זה מתסכל אותי, אני רוצה שיהיו איתי בבור הזה. לא רוצה לשמוע שום דבר! כלום לא נכנס אלי. אני עמוק בתוך הלופ הזה. ויש כאלה שיגידו לא, אני בחוץ ואני עוזרת לך משם ולא נכנסת איתך לזה. יש כאלה שיהיו איתי בבור הזה. ואני חושבת שמה יהיה לי הכי טוב. שמישהו יהיה איתי בכאב הזה. אני לא אומרת לתת להכל להציף, להתחרבש בזה. כן לשמוע, לתת מקום, להיות בחוויה הזו של הייאוש ורק אחרי זה לחזק, לתת מילות תקווה, לומר מילים שפויות בתוך הבלגן.

אבל כל אחד בדרך שלו, מה שעוזר לי ומה פחות. אולי מכל אחד אני לוקחת מה שנכנס לי ועוזר לי בסופו של דבר, וזה כמובן משתנה.

בשביל לעבור את הגל הזה שהשתלט עלי הלכתי לכמה ימים לאח שלי, טוב לי אצלו. בזמנו בין האשפוז הראשון שלי לשני גרתי אצלו חודשיים. הוא מקום שפוי בשבילי בחיים. וגם טוב לי בימים האלו לא להיות ליד אנשים שכל הזמן עלולים לטגרר, קצת להתרחק. עוד כמה ימים אני אחזור. מקווה קצת יותר חזקה, קצת יותר מאוששת.

תודה שאתן איתי בכל המסע הזה:)

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

"חנוכה? אני די מנותקת, זמן מציף בשבילי. מעדיפה לעבור אותו ודי. בלי סיבוכים"…. ניסוי מיוחד: "פתאום הרגשתי את סבון הכלים ושמעתי את קולות המים הזורמים" | ברכי שגב מתמודדת נפש: "אתמול יצאתי לקניות, וזה יום שאני רוצה לחגוג!" מתמודדת נפש: כשאני אומרת 'אין לי כוח' זה לא כמו כל אחת שאין לה כוח… לא לבעלות לב חלש: "לא רציתי לחשוב מחשבות חיוביות, לא לאחוז בתקווה, רק רציתי להפסיק את הסבל"