עבר שבוע, מלא בהרבה דברים, טובים ופחות. חלקם מאתגרים, חלקם יותר קלים. ימים מעורבים – כי רגע אחד אני יכולה להרגיש בסדר גמור, קלילה ומשוחררת קצת, ורגע אחרי אני יכולה להרגיש את כל הרגשות הקשים.
בזמנים העצובים, המיואשים, ישר מגיעות אלי המחשבות. המחשבות שהן מבחינתי פתרון. וזה מה שרץ לי בראש: אם קשה, וקשה עד בלתי אפשרי, מה אפשר לעשות עם הסבל הזה? איך אפשר לסיים אותו? הרי אני שנים סובלת, ושום דבר לא עוזר, אז יש פתרון אחד שהוא יפסיק לי את כל הגהנום שאני עוברת = לא להיות פה. כמובן, שאלו מחשבות של ייאוש והטעיה, כי אם תקופה קשה לי ורגעים אני מרגישה שזהו. זה לא הולך לספר על החיים כולם, יש עוד הרבה שנים שאפשר להרגיש בהם טוב, להצליח להבריא. אני כותבת את המשפטים האלו שאנשים גדולים ממני אומרים לי, מסבירים לי את מה שאני מבינה בשכל, אבל הלב קשה לו לקבל.
בזמנים שאני מרגישה טוב, יש בי קצת תקווה, קצת, חשוב להדגיש, כי התקווה היא כזו חמקמקה. אבל מורכב לי האמת להבין את המהלך חשיבה הזה, כי החיים שלי מבחינתי הם סיוט. נכון להיום ב"ה אני מצליחה לחוות עוד ועוד מעט מרגעים יפים יותר. אבל בסך הכללי, אני מכירה כאב, זהו.
כבר שכחתי מה זה אושר, שמחה, מנוחה. אוי מנוחה, כמה השתוקקתי להרגיש מציאות כזו של רוגע.
ואם נחזור למה שאני מנסה להסביר כאן, אז באמת בימים ובשעות שהייאוש משתלט וצובע כל חלקה טובה מגיעות להן המחשבות האלו, תובעות בהסברים כמה הן צודקות.
ולפני כמה ימים, הן הגיעו שוב, אני ב"ה הייתי כבר יותר חזקה, אך המלחמה עדיין הייתה קיימת. פתחתי את המחשב וכתבתי להן:
לא רוצה כל החיים להילחם אתכן,
מחשבות ארורות. של סוף, של סיום, של ריח מוות.
עופו לי מהחיים
לא רוצה אתכן בתור פתרון.
תמיד אתן תמצאו דרך לבוא, להתפלח, וגם מבקשות מקום מכובד, בלי להתבייש.
אני נאבקת איתכן וזה לא פשוט
היו פעמים שניצחתן, אבל ברוב הפעמים אני הייתי זאתי שהתגברתי.
כן, אני רוצה להרגיש גאווה. אני יכולה.
וגם הפעם, הגעתן כמובן, לא שוכחות אותי לרגע.
אבל אני רוצה להצליח מולכן. להישאר חזקה.
אני אצליח?
והנה, איזה סיפוק, הצלחתי! עברתי את הגל הזה. צלחתי אותו. לפעמים הוא עובר בלי שאני עושה משהו מיוחד, לפעמים אני נלחמת, מתגברת או עושה פעולות שונות.
אם הזכרתי את המילה רוגע, אצלי המחשבות טסות בלי הפוגה, וזה לא קל, כי אני רוצה גם שקט, כן, שקט במוח, בשכל, בראש. כל הרגשה שאני מרגישה ישר הראש עובד, מה קרה עכשיו? מה שמעתי, מה ראיתי. מה גרם למצב רוח או איזה טריגר היה פה. ונכון, זה עוזר ומקל לדעת מה הגורמים שמשפיעים, אולי גם ככה להתכונן אליהם, להירגע, להצליח להתגבר. אבל עיסוק אובססיבי סביב זה לא תמיד עושה טוב והדריכות הזו גם. ולרצות רוגע גם מזה, זה בסדר.
הנה דוגמא לפעם כזו:
אני רוצה לכתוב קטע על מה אני מרגישה, איך קשה לי הנשימות עכשיו, ולתאר את הכאב הזה שלוחץ.
אבל כבר נגמרו לי המילים.
האמת שהנפש רוצה מנוחה. ודווקא מעצמה – שקט. ממחשבות רצות. משאלות ותשובות.
משיחות חד צדדיות, של התפלספות והתדיינות.
אולי עכשיו אני אנשום בלי לנתח עוד ועוד, ירפה מהצורך לספק לעצמי הסברים.
פשוט לקחת פסק זמן של דממה, מכל רגש או מחשבה.
זה קשה, לעצור את הסערות שבפנים. לא להתייחס להרהורים שעולים
אבל אפילו כמה דקות שהצלחתי זה שווה.
זה מעניק איזה רגע של הפוגה.
אז מדי פעם כשיש הצפה, לעצור ולהרפות.
זה מרגיש לי לפעמים בלתי אפשרי, כי הגוף שלי דרוך, הכל על מצב סטרס
אבל אני כן רוצה לנסות, עוד קצת פה עוד טיפה שם.
לתת לנפש רגיעה וקצת את מה שהיא רוצה.
——-
אתן יודעות, כלי הכתיבה שלי הוא מדהים. הוא מחזיק אותי במשך שנים, הוא תמיד איתי, בכל רגע, גם כשאף אחד לא נמצא ולא נוכח. הוא תמיד בשבילי.
ואני כותבת. כותבת כל מה שעובר עלי, פורקת מהלב, הכל. גם את הרגשות הכי כמוסים ואישיים, את מה שאני לא מעיזה לומר לאף אחד. וכשקשה, כשעצוב, כשבודד. המילים קיימות. (גם כשטוב).
איך אמרה לי המטפלת שלי, בדיוק התחלתי טיפול חדש, (הלוואי ויעלה יפה. קשה לי לתת אמון, להתחבר, לוקח לי את הזמן. ) אז כשסיפרתי לה שזה מלווה אותי, היא הסבירה לי שזה ממש מחזיק אותי בזמנים קשים, ואני עוברת תוך כדי את הטיפול הכי טוב עם עצמי.
ושתדעו לכן שזה נכון. כי עברתי כ"כ הרבה תהליכים מדהימים עם עצמי תוך כדי כתיבה. אני מבטאה את מה שבפנים, מנתחת. ואפילו לאחרונה כתבתי קטע ומילים שאני בורחת ולא מעיזה להסתכל אליהן מול העיניים, לא מעיזה להגיד אותן בעצמי. אז נכון, העליתי אותן מתוך משפטים שאנשים אחרים אמרו לי, אבל בכל אופן כתבתי אותן אני. והראתי את זה לדמות שעוברת איתי את כל מסע החיים שלי, ומכירה אותי היטב, והתרגשה, הצטמררה.
זה לדוגמא היה צעד של קפיצה משמעותית שעשיתי לבד, תוך כדי כתיבה. ואני חווה על בשרי כמה זה עוצמתי.
ממליצה לנסות😊
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:
תמונת המצב שלי: הלב שלי מחפש בית, אבל רק לא להגיע לאשפוז נוסף
הסוד לרפואת הנפש: עבודה עצמית, איטית – אך עקבית / איילה קליין
מתמודדת נפש: "אני חלק אלוקא ממעל? תן לי להרגיש את החלק הזה"
האם להמשיך לעולם ש(לא) רק מחשיך: זו הסיבה שלא הייתי כאן מחנוכה (קשה לקריאה)
מתמודדת נפש בסערות המלחמה: "מרגישה מתה, לא מכירה כבר שום דרך לשיקום"
