"אני בתקופה של טריגר שעירער אותי, מישהו יכול להבטיח לי שאצא מזה?"

הגיע טריגר גדול ששואב אותי עמוק.

הלב שלי קרח. קר לי בכל מקום, ורע.

אני מרחפת בין רגע של סבל מטריף לרגע של קיפאון וניתוק, והנפש רוצה לצרוח את הפצעים שנפתחו, את הדם שיורד בכמויות.

נכנסתי לניתוח רציני, אבל בלי הרדמה. וכואב לי, שורף בעוצמות זוועתיות.

אז איפה יש תחבושות??

הטריגר הזה פשוט לוקח אותי למקומות קשים ואפלים. לים סוער, מערבולות וגלים אימתניים.

טבעתי. עמוק.

נפלתי לקרקעית הים.

אין לי כוח להילחם בגלים.

הם שוטפים אותי, ואני שוקעת.

בולעת מים. נחנקת.

לא מצליחה לנשום

אין לי אוויר, אין לי חמצן.

לא רואה כלום, רק מים ומים.

אני רוצה להיאבק על החיים

לא יודעת אם יש לי למה

הכל סוגר עלי, ואני מתערפלת.

אני בתחתית,

אבל עדיין נשאר לי אמונה קטנה

ממש קטנטונת.

של תקווה לחבל הצלה.

שיבוא ויישלח אלי משמים.

שאני אצליח להרים ידיים.

לקום. לעלות מעל הסחף

ולחיות.

באמת שאין לי כוח לתאר איך אני מרגישה, איך עוברים עלי הימים האחרונים בריקנות, כאב, חולשה, חוסר כוחות מטורף. וכאילו קשה לי לספר לכן איך המצב שלי עכשיו, מרגישה שכל מילה מורידה, לא באמת משקפת את המציאות שלי כרגע.

אבל מה שכן, אני כותבת את הטור הזה ופשוט בוכה. בוכה. כי אין לי כוח, אין לי. אני רוצה לצרוח ולזעוק: "הצילווווו, קשה, אין לי כוח"

אני אהיה כנה ואגיד שביחס לפעם, כן אני יותר חזקה, ואולי עם יותר כוחות. אבל התשישות הזו גורמת לי לשקוע עוד ועוד.

לא יודעת מה יהיה. עמוק בפנים אני יודעת שחייב להיות בסדר בעז"ה, גם אם קשה לי להאמין, גם אם אני מרגישה שאין לי תקווה ואור, שהכל, איך לומר – סוגר. סוגר ממש.

אם מישהו מבחוץ אומר לי את חזקה ותעברי את זה, קצת קשה לי לשמוע את זה, כי אולי זה מרגיש לי שמבטל את הסבל שלי באמירות של תקווה, וכביכול בלי לתת מקום למצב שאני נמצאת בו.

מנגד, כשאני מסוגלת לומר את האמירות האלו לעצמי זה מגיע הכי אמיתי ומחובר. אני יודעת איזה משפטים עוזרים ומה פחות. וגם אם אני מוציאה את זה מהשכל, מהשפה לחוץ, בניסיון לחזק את עצמי בתקווה. אני חושבת שזה עדיין המון.

השם, אין לי כוחות, פשוט אין לי. המאגר נגמר. אין לי כוח להחזיק את עצמי (וזה מה שאני עושה☹) אין לי כוח להיות חזקה.

בא לי לנסוע למקום הכי רחוק בעולם, לשטוף את הראש בהסחות דעת שיצליחו להעביר לי קצת מהכאב. בא לי ללכת ולהעלם מעצמי. בא לי להיכנס למיטה ולישון עד שאחליט לקום. (או שאחליט לא לקום:))

בסוגריים אכתוב, שאני עושה רשימה כאילו יש לי משהו לעשות בנידון. אני יודעת שיש דברים שיש לי עליהם בחירה, ואני מנסה לבחור בטוב, מנסה.

בדיוק בתקופה הקשה הזו, חברה טובה שלי גם במצב לא פשוט, וזה קשה לי וכואב. וגם משפיע. ופשוט אני מוצפת בכ"כ הרבה סבל של אנשים, החברות שלי שהן כולן מתמודדות כמוני, סובלות נורא וזה מתסכל ושורף בלב. כמה כאב יש בעולם.

מישהי אמרה לי שאני צריכה להכיר ולהתחבר למעגל הבריא של החיים, לבנות רגילות, להיחשף לזה שלא הכל קשה, שיש עוד חיים. כי באמת כמעט כל מי שאני מכירה זה בנות שנלחמות על החיים, בנות שהכרתי במסגרות של אשפוז. והשיח שלי עכשיו עם החברות הקרובות זה כמה קשה, ועוד יותר קשה, ועוד יותר בלתי נסבל. וכשאני מרגישה יותר בטוב, אז טיפה יש לי מסוגלות להכיל את זה. אבל כשאני נמצאת גם עמוק שם בבור, אני רוצה כ"כ לעזור להן, אבל זה חוסר אונים שאין מה לעשות, ודווקא מתוך הזדהות עמוקה שלי. שזו פשוט מציאות כואבת.

ריבונו של עולם. אני יודעת שזה הגלות שלנו, שיש פה כאב וסבל בעולם, וזה מסלול שלנו. אבל כמה אפשר? כמה?? בבקשה תשלח ישועה, תשלח רפואה. זה מרגיש שאי אפשר להמשיך ככה עוד.

איך אני אסיים? במילות תקווה? טוב בסדר, נכתוב שבסוף הגל הזה יעבור, שבעז"ה אני אצליח לצלוח את התקופה הזו, מה עוד?

זו פשוט מלחמה מטורפת בין הקולות בראש של תקווה וייאוש, בין להגיד יאלה אין לי כוח לשום מילות תקווה עכשיו, הכל משתלט ודי. לבין להגיד יהיה בסדר בעז"ה. אבל אז צצה אמירה אחרת: "כן? מי אמר? מי אמר שיהיה בסדר, כל הזמן זה לעבור בין הבסדר ללא בסדר. אז מה זה שווה שהגל הזה ייגמר אם אח"כ יבוא גל חדש?" ואז כנגד לנסות לחזק את עצמי בדיבורים כמו, שאני מתחזקת מגל לגל, ויותר יודעת איך לעבור אותו ומה עוזר ומה לא. אבל בסוף, וגם בהתחלה זה מאבק ביני לבין עצמי.

אז נסיים בכל אופן בתקווה, שהלוואי שיגיע הרוגע והמנוחה, ושהסבל והכאב יפחתו.

נ.ב. בכוונה אני לא כותבת שהכאב והסבל ייעלמו, כי אני חושבת שהוא ילווה אותי במהלך החיים, רק שאני אצטרך ללמוד איך לחיות לצידו.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

מתמודדת נפש: "אני חלק אלוקא ממעל? תן לי להרגיש את החלק הזה" איילה קליין במדור חדש: נפש בהחלמה – מדור ללא מסכה מחדר האשפוז ככה מרגיש להשתחרר ממחלקה פסיכיאטרית "למה צריך להסתיר מחלת נפש? עשינו את זה בכוונה?" מתמודדת נפש: ההתעניינות שלכם יכולה להציל חיים של אנשים, באופן ממשי