אני מאושפזת כבר תקופה ארוכה, אבל היום עברתי יום נורא. וטוב שאתן כאן כדי לכתוב לתת לי לפרוק, אני כותבת לכן וכואב לי הלב. הוא שורף נורא. תאמינו לי שהוא פשוט בוער, בוער ברמות לא נורמליות. ואני רוצה לזעוק את הזעקה שלי, את הכאב שעברתי, את האכזריות, את החוסר צדק הזה במחלקה, בעולם.
אני אספר לכם בכמה מילים: ביקשתי בקשה חד פעמית שהייתה לי מאוד חשובה מהצוות והם לא אישרו לי, ולא עוד זה, אלא שגילתי שמישהי מהצוות שקרובה אלי דיברה נגדי. מההתחלה כבר לא נתתי בה אמון, ידעתי שבאנשי צוות אסור לתת אמון, גם ככה קשה לי בכל הנושא הזה שקשור לאמון, עד שאני נותנת אמון באנשים לוקח המון המון זמן.
אני בנ"א שמאוד קשה לו לתת אמון באנשים, נכוותי במהלך החיים הרבה פעמים ככה שלמדתי לא לסמוך על אנשים ולא לתת בהם אמון. אז בודדים האנשים שבהם אני נותנת אמון, אני יכולה להגיד לכן בדיוק כמה הם, וכמה זמן לקח לי עד שנתתי בהם אמון. אז כשאני חווה שבירת אמון זהו הרס בשבילי, הרס לנשמה – כי זה עוד פעם ועוד פעם, כ"כ המון פעמים אני חוויתי וחווה, והנפש שלי כבר מכירה את זה ונפצעת שוב ושוב, וכמה אפשר? כמה?
נכוותי. נכוותי חזק. וזה כאב נורא
גם אחרי כוויות רבות, האש באה אחרי, אוכלת ומכלה בי כל מקום, הורסת ופוצעת אותי.
ואני סובלת. צורחת בשקט. על אי אמון לומדת, על חוסר צדק. על רוע ואכזריות
והלב שלי נאטם. בוכה את הסבל שעבר.
אין לי תשובה בשבילו רק מדקלמת אמונה, שיכנס מהמשפטים משהו לנשמה.
אז מה לעשות, זה חלק מהחבילה שלי. כל אחד והחבילות שלו. אתמול ישבנו לשיחה כמה בנות. דיברנו על התמודדויות שונות, כל אחת שיתפה מהצד שלה. היה בזה משהו כ"כ מיוחד, כ"כ מחבר. איפה אפשר למצוא את זה בחוץ? בעולם הממהר והשיפוטי לפעמים? יש במחלקה משהו שמאחד את כל הבנות, כולנו באותה עמדה של בנות מתמודדות, שהגענו לקבל עזרה, כל אחת והסיפור שלה. אז כשאנחנו יושבות לשיחה קל לנו להיפתח ולשתף את החברה לידינו בסיפור או בחוויה כואבת שעברנו וזה כזה מקל ומרפא.
החלום שלי להעביר את זה גם לעולם שמחוץ למחלקה. למה אני צריכה לצאת לבחוץ ולהציג שהכל בסדר? למה אני צריכה להסתיר את מה שאני עוברת? זו בושה? אני אשמה בזה? יש בזה בעיה? מה רע בהתמודדות שלי שאסור לדבר עליה? תחשבו על זה, למה יש כזו אימה נוראית וסוד אפל נגד הנושא של בריאות הנפש, בוא נפוצץ את הסטיגמות האלו.
די, זה בלתי נסבל, למה כשאני יוצאת אני צריכה להשקיע מאמצים בלהסתיר את ההתמודדות שלי, לא חבל? לא מספיק מה שאני עוברת? אני באמת שואלת כדי לעורר את הנושא הזה. אני יודעת שיש המון מודעות לעומת מה שהיתה פעם אבל עדיין זה לא מספיק. ממש לא, דיברנו על זה לא פעם ולא פעמיים כמה חברות ביחד, ואנחנו צעקנו בכאב, למה הציבור כ"כ רואה את זה בעין לא טובה, בעין ביקורתית, בבקשה, זה לא בושה, אנחנו אנשים נורמליים, רגילים, מתמודדים.
לא רוצים לחיות בהסתרה, רוצים הכלה, הבנה, לא לחיות כל החיים במאמצים גדולים בלהסתיר. לא יודעת אם יעזור מה שאני כותבת, אבל מספיק שבת אחת שקוראת ומשהו יזוז לה בפנים, שהיא יותר תבין את העולם שלנו, של מתמודדי הנפש, שתסתכל עלינו בעין רגילה ונורמלית ולא ביקורתית. והלוואי ויצא מזה משהו.
מאחלת לכולנו שנרגיש את האהבה, החיבוק והקרבה אליו – בכל רגע
וירפא לכל נפשותינו בקרוב, אמן!
איילה קליין
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
כל מילה- פנינה!
מחכה כבר לטור הבא שלך:)