פעם חשבתי שאנשים מאושפזים הם אחרים, משהו מהסיפורים, כאלה שקוראים באיזה ספר רגש טוב. עד שהגעתי לכאן, הבנתי המון דברים.
אני בחורה רגילה, החיים שלי אולי קצת פחות רגילים, הנפש שלי רגישה ועוברת טלטלות, אבל אני נורמלית לגמרי.
כל הסטיגמות והפחדים ממה שאפגוש במחלקה, ואיזה אנשים יהיו שם, הלכו והתנדפו. הנשים כאן נורמליות. כן, לא רואים עליהן כלום. חמודות, מתמודדות. כל אחת וסיפור חייה המורכב. כל אחת ונפש אחרת. נפש שהרגישה שלא יכולה להתמודד עם העולם שבחוץ, ובאה לקבל עזרה ולצאת עם כוחות חדשים.
ולא, שלא תחשבו שברגע שיוצאים ומשתחררים הכל נעלם, מכינים אותנו בלי סוף ומדברים הרבה, על זה שכל מה שהתמודדנו לפני – נשאר, שום דבר לא נעלם.
אבל אני מניחה, ולפחות מקווה שכשאצא מכאן אהיה יותר חזקה, עם כלים להתמודד טוב יותר. אני לא משלה את עצמי שהחיים יהיו טובים פתאום, שארגיש טוב לגמרי. לוקח זמן, והרבה כדי להגיע לשאיפה הזו. והרבה תהליכים ומסע אישי.
אבל אני רוצה כבר להיות מוכנה לצאת מכאן. האמת, אני בספק אם ארגיש באמת יכולה, אם ארגיש שאני יכולה להסתדר ולחיות נכון וטוב. אני לא יודעת. אני מאמינה שביום שאשתחרר אצא מישהי קצת שונה ותאמינו לי שאני מחכה.
אני משתוקקת כבר להיות במצב שאני יוצאת ואומרת לעצמי: אילה, את משתחררת, את מוכנה כבר לרגע הזה.
אני כותבת ועולות לי דמעות.
כי נמאס לי כבר להיות במקום הזה, קשה לי כאן. רוצה חיים נורמליים! (לא שהיו לי לפני כן חיים נורמליים – אבל לפחות כלפי חוץ).
וכשמישהי משתחררת אנחנו כל כך שמחות בשבילה, זה רגע מאוד מרגש. אני, האמת, מקנאה. רוצה כבר לארוז את הדברים, להרגיש שזהו, עוזבת כאן ולתמיד.
היום, בישרה אחת החברות שהיא משתחררת עוד יומיים, התרגשתי בשבילה, היינו יחד לפני כמה שבועות ואז הסתבר שהיא השתחררה מוקדם מדי, ולא הייתה מוכנה באמת לשחרור. אחרי כמה ימים חזרה לאשפוז שוב, היה לי עצוב בשבילה שחזרה, אבל היא הייתה שמחה, היא היתה במצב שרצתה לחזור. והנה עכשיו היא יוצאת לבית, לילדים שמחכים לה וזה כל כך משמח.
נכון, אין אשליה שזהו זה, ההתמודדויות נגמרו.
צריך להמשיך להקפיד לקחת את הכדורים, ללכת לטיפולים, למעקבים.
יום השחרור הוא מאוד מרגש, אבל גם מלא חששות. לא קל לצאת, פה אנחנו מרגישות מוגנות והחיים שבחוץ לא קלים.
המפגשים עם האנשים, עם המרוץ, עם מחויבות היום, זה מאתגר. במיוחד נשים שמנהלות בית, שצריכות להכין ארוחות, זה מאוד מלחיץ אותן.
חושבני כי הרצון לצאת מכאן גדול ונוכח. וכמה שיותר זמן ששוהים במחלקה -הוא מתגבר יותר ויותר.
יש כאלו שחוזרות למסגרות אחרות, אבל גם הן זוכות לטעום את תחושת האחריות על החיים שלהן.
אז למה אני הכי מתגעגעת, אתן שואלות?
אני מייחלת כבר להיות עצמאית, בלי המגבלות שנמצאות כאן, נגיד, מגבלות של זמן, לחזור עד השעה שבע בערב, מגבלות של ארוחות, אכלת ארוחה או לא? בלי צוות שמתנהג אליי בעליונות מה.
ואוו נגעתי בנקודה כואבת. זה כואב, כואב דווקא שמבקום כ"כ רגיש ועדין, מקום שמטפל בנפש, יש לפעמים תקריות פוגעות, מזלזלות. בדיוק אחת מהנשים אמרה לי בכאב, אני אישה נורמלית ורגילה, אם יפגשו אותי בחוץ יתנהגו אלי כמו אל כולם, אז למה כאן מסתכלים עלי אל מישהי שלא מגיע לה את הזכויות כמו לכל אחד? למה מקבלים התקפות או חוסר כבוד בסיסי? וזה קשה, נושא שכ"כ קשה לנו כאן, אנחנו המטופלות, נמצאות בעמדה נמוכה כביכול, מאושפזות במחלקה פסיכיאטרית לא? אז בגלל זה לא מגיע לנו את הכבוד והיחס כמו אל כל בן אדם מהשורה? כואב לי לכתוב את זה, זה רגיש לנו כאן. ועצוב. באמת שעצוב.
פעם, בזמן של משבר מאוד קשה, היה לי כואב שאני מכאיבה לאנשים קרובים לי, לסביבה היקרה שלי, שנמצאת בשבילי, ואני מעמיסה עליה כאבים, מכבידה או לפעמים מרגישה שלא מבינה. זה שרף אותי. המלחמה עם עצמי, המלחמה עם להבין ולהכיל את הקושי שלי והמצב המורכב שאני נמצאת בו, ולהכיל גם את הכאב שאני מסבה למשהי קרובה.
ותדעו, שזה קורה, בתהומות של סבל וכאב נפשי, כאילו הראש עסוק בלשרוד את הרגע הבא, להצליח לנשום נורמלי, וחס וחלילה לא מתכוון לפגוע. הוא נלחם גם עם עצמו, וגם עם הסביבה.
הנה שיר שכתבתי על זה:
זה נכון – היא רוצה להחלים
בסדר אם זה לא משהו שרואים.
נכון שזה לא משהו שמדברים
מיוסרת ושבעה ממאבקים
ברגע הזה של חולשה חסרת בינה
לפגוע, היא לא באמת התכוונה
זה שורף לה שהיא מכאיבה.
אבל תזכרו, היא בעצמה כאובה.
היא מתמודדת –
עם עצמה
אצלה, ובעצם אצלי ואצל עוד אנשים רבים, זו התמודדות שמעמידה במצבים לא קלים, שרוצים רק הכלה והבנה, ולפעמים מה מקבלים? ביקורת ושפיטה.
איך מסבירה לנו כאן הרופא הפסיכיאטרית?
"קחו בן אדם שיש לו סכרת, הוא לוקח כדורים בשביל איזון, אותו שואלים למה הוא לוקח, האם הוא חשב פעם להפסיק לקחת את התרופות שמצילות אותו? האם הוא אשם בסכרת? זו מחלה, הבעיה היא שמחלה פיזית קל לנו להבין, זה מסתדר לנו בשכל.
"ונפשית? כניראה שקצת פחות. למה מישהו שמתמודד עם מאבקים כ"כ קשים, לא מקבל את התמיכה שראויה לו כמו נניח בן אדם שחולה במחלה פיזית? למה הוא צריך להשקיע המון מאמצים בלהסתיר?"
אני כאן, כדי לבוא ולפתוח את הנושא הלא מדובר, את עולם בריאות הנפש ממבט עמוקה ופנימי. ממבט שנכנס כדי להבין. כדי להנגיש לכולנו מה זה, ואיך להתסכל על זה. ואולי יותר נכון איך לא להסתכל על זה. עליהם, עלינו, על אנשים מתמודדי הנפש, על אנשים גיבורים, שרוצים להצליח לחיות טוב, להרגיש טוב.
וה' יעזור ויוביל במילים הנכונות, במשפטים מחזקים, בהבנה חדשה ובריאה.
פעם גם אני חשבתי שאני מבינה, אז חשבתי.
ובקשה אחת, תקראו בבקשה בחמלה, ברכות. אני כותבת מהלב שלי עמוק, ככה מעבירה את התחושות החמות. מקווה שתצליחו להרגיש ולחוות את הכל בצורה הכי טובה שיכולה להיות.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
איילה המדהימה!!!
הדברים שכתבת נכנסו עמוק עמוק ללב ❤️
אני קוראת כל פעם את הטורים שלך ומבינה ומרגישה יותר עם מה מתמודדי הנפש מתמודדים
אתם פשוט גיבורים!
נראה לי שהנפש המיוחדת שלכם – שלך קרובה לקב”ה במיוחד!
יש לך נשמה גבוהה ומיוחדת!
תודה על הדברים הנוגעים ועל האמת הפשוטה שלך
מברכת אותך שה׳ הטוב יאיר את דרכך,
שתרגישי תמיד אהובה מבפנים ומבחוץ (גם אם יש כאלה שמתנהגים בעליונות וזה באמת לא יפה ולא מתאים!)
ובע”ה מאחלת לך שבקרוב ממש יודיעו גם לך שהגיע זמן שחרורך!
בריאות איתנה ובשורות טובות!
תודה ❤️