קטגוריה: רוצה לחלוק איתכן

הָיִינוּ בְּאוֹתוֹ צְרִיף הֵן וְאָנוּ - שְׂרִידֵי נָשִׁים עַל מַדַּף הַסֶּלַע רְדִידִי אֲנָשִׁים בְּכַף וּבְקֶלַע | תְּלוּיִים בֵּין כְּבָלִים תַּיִל וַחֲבָלִים | אֲסוּפִי שְׁאֵרִית שֶׁל הַנֶּפֶשׁ מִתְפַּלְּשִׁים בֵּין חַיִּים וּבֵין רֶפֶשׁ..."

ערב יום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה, קיבלתי תמונה: ניצול השואה דב לנדאו, בן 97, רוקד בחתונה של הנין שלו. זה משפט מספיק עוצמתי, אבל אורה אנג'ל, אחותה של הכלה, שלחה לי עוד כמה פרטים מדהימים >>>

"אני מציינת פה, שעם כל עומסי האחוזים מתחילת המכתב היה לי קצת עייף בנשומל'ה, וזה לא שרציתי שהוא יגמר – אבל כשהוא נגמר היה לי טוב עם זה. אם בעבר הייתי בוכה כשנגמר חג – הפעם נשמתי עמוק והרמתי רגל גבוה כדי לדרוך אותה חזק לתוך שגרה של קיץ בריא..."

יש הרבה דברים שאנחנו לא יודעים: איך ומתי נחזור לשגרה, מה יעלה בגורלה של הפסקת האש, מה יצייץ טראמפ מחר... אבל יש דברים שאותם אנחנו כן יודעים. הם העוגן שלנו - החיבור לדופק היהודי המשותף, לסיפור הגדול של כולנו:

זה קצת יותר מטייל באוויר. אבל זה כל כך ריגש אותי וזה גרם לי לחשוב המון המון על הנושא הזה על זה שבעצם יהודי בכל המהות שלו צריך לחפש כל הזמן את ההקשר הזה של ה "הנני"  . ותוך כדי מחשבה פתאום נפל לי האסימון... (מהההה, אסימון זה לא חמץ ... )

אז לרגל חודש הגאולה והמלחמה שלנו בבית, שלא נגמרת (למה ככה דסי, למה) החלטתי שעייף לי מרצינות ובא לי קצת להקליל את המצב כי גם ככה כבד... ותיכף יתחילו עם ארבעת הבנים, והקושיות והתשובה והשאלה והחזרה,  והשנה אינ לי כח להגדרות כי איראן וחיזבאללה מתערבבים לי גם ככה...

הבחירה בידינו: האם להקריא בזמן אזעקה עדכוני חדשות מפחידים, או פרק תהילים. האם לנסות להשרות בבית אווירה של שמחה והומור בשעת ההכנות לפסח, או לשדר שהכול מבוטל ומדכדך.

הנה הוא הגיע, ורגע לפני שאתן נלחצות מכך שפסח מתקרב, תקראו קצת על המנהגים ועל הסגולות של היום הזה והימים שיבואו אחריו ומשהו בכם ירגע בפנים

היא צודקת. יש דין ויש דיין. יש פה אויבים רשעים, שגורמים אינספור פגיעות בגוף ובנפש. ממש כרגע הצבאות של ישראל ושל ארה"ב פוגעים בהם בעוצמה. והחשבון הוא גדול יותר, נצחי יותר.

"אני יודעת שזה קשה לפעמים לעשות את זה, אבל – יותר מלפעמים אין לנו ברירה. שכנה רחרחנית, או חברה חפרנית מנצלות רגעי קרבה כדי לגעת בנושאים שלא עם כל אחד נוח לנו לדבר. ואם אין לנו מספיק כוח, או הגדר שלנו לא מספיק גבוהה - מתוך חוסר נעימות ומתוך חוסר ידע איך לעשות את זה אנחנו מרשים לאנשים לפרוץ לנו את הגבולות..."