אני בשיגרה ללא שיגרה. ימים טובים, פחות. ככה עולה ויורד. נלחמת עם עצמי כל יום. ו- וואו כמה זה דורש. וכמה אני נופלת, וקמה.
אני מרגישה שאני מתחזקת מפעם לפעם, משהו בי יותר יציב אולי. הלוואי.
ושוב פעם אני מוצאת את עצמי בעמדת המתנה. מחכה לדירה שאוכל להיכנס אליה בעז"ה. ואמאל'ה כמה זה קשה. הרגעים, הימים האלו שאני לא עושה כלום, מחכה בציפייה שמשהו יקרה, שיבוא כבר הרגע שיקח ממני את הדבר הזה שקוראים לו המתנה – שהיא ארוכה. מתישה. שואבת את כולי. אני מחכה ומחכה בכיליון עיניים. די שיגיע כבר הרגע. ומהר. ושיהיה הכי טוב ומדיוק בשבילי.
ואז מגיעים שוב הטריגרים. בעוצמות, חזקות. ואני מוצאת את עצמי בסיטואציה קשה, אחרי שקרה לי משהו ששאב אותי נורא:
אני מרגישה חיה אומללה, שבוכה בכי שקט, מאופק. עצור. ורוצה לצעוק את כל מה שהגוף שלה מדבר, והיא חונקת הכל בדממה. רק שוכבת שם, פצועה. זרוקה בין עצים לבדה.
הלב שלי דופק במהירות, הראש שלי פטישים, הגוף צמרמורות והנפש בהצפה נוראית.
אני כותבת, מנסה להסיח דעת, אבל הכל נמצא ונוכח. מדי גדול ומכביד. אני מרגישה איך אין לי אוויר, שהוא אוזל, שקשה לי לנשום. פוחדת, חרדה. הכל באיבוד שליטה.
אני מנסה לקחת נשימה, להישאר רגועה. אבל זה מאבק גדול, בין מה שמתחולל בפנים, להיגיון.
אני כותבת, מקלידה בלי להרגיש נוכחת, מישהו אחר כותב את מה שמתחולל כאן. אני עמוק בתוך מערבולת, סוערת.
אני פוחדת. לא יודעת ממה. אני מרגישה טובעת בתוך כל הבליל הזה הנורא.
ואז מגיעות הדמעות, אוי כמה שהן טובות. מנקות. מנחמות.
ועכשיו אני פנויה להרגיש את הכדור השחור שתקוע לי בנשימה, חונק מדי. אטום וגדול. מכביד ומעיק. לא נותן לנשום נורמלי.
אני מנסה לחזור לעצמי. להרפות, לשחרר. להגיד שאני בסדר. והנה הגל עובר. אני סחוטה, מותשת. מובסת. נותנת לעצמי חיבוק. שאני כאן והכל בסדר.
עברתי את החוויה המזעזעת הזו. היא ממש הייתה לי קשה…
ובהמשך לכאבים האלו, משתפת אתכן בשיר שכתבתי –
שלח רפואה שלימה:
שלח רפואה אמיתית לנפש, שמלטפת כל חלק בנשמה.
שלח לי נס כזה שמוחק טראומות, זכרונות, שלא תהיה עוד שום הצפה
רפואה אני מבקשת, אני מתחננת, משתוקקת לזרמים חיוביים
כזו שמאחה את הלב, מדביקה את הרסיסים
תשלח לי רפואה. כי אני כבר עייפה, מיואשת ובלי כוחות.
תן לי אנרגיה לקום למחרת. לצאת לעולם המקביל שלי, לעטות מסיכה
להאבק בכל פעולה, להילחם בחירוף נפש על כל הרגשה טובה.
יש אצליך בשבילי בכלל תקווה?
ואם כן, אז בשביל מה?
מה עם התקווה? היא כזו חמקמקה. רגע אחד נמצאת ומיד נעלמת. יותר ייאוש מאשר תקווה. אני רוצה לקוות. אני כ"כ רוצה לקוות לדברים טובים, להרגשה טובה, לחיים אחרים. רצון זה גם משהו לא? אני חושבת שהרבה.
מכירה כאלו שלצערי איבדו גם את זה. והלב כואב. כי כשיש רצון יש משהו. יש חיים. למרות שהכל סביב מרגיש מת.
איך אמרה לי מישהי: "את כבר במקום שרוצה לחיות, אבל אין לך טעם בחיים האלו, אז צריך לעבוד על זה שיהיה גם טעם".
וכן, חשוב לדעת שאצל מתמודדי נפש, המקום הזה שרוצה לחיות הוא כל כך שברירי, כל כך עדין ולא יציב.
כשמישהו אומר שהוא לא רוצה לחיות, הוא בעצם רוצה לזעוק: "קשה לי מדי, כואב לי. אני לא רוצה את זה, אני לא יכול עם כל הכאב הזה". זו דרך ביטוי להגיד כמה קשה ובלתי נסבל בשבילו. זה מספר כמה הוא לא רוצה את החיים הקשים שיש לו.
אנחנו קודם כל צריכים לדעת שקשה לו וכואב לו ברמה לא נורמלית, שזה מטריף אותו. והכי בעולם קודם כל להראות לו שאנחנו איתו, שאנחנו רואים כמה קשה לו.
שאנחנו מנסים להיות איתו בזה.
לתת לו הכרה במה שהוא מרגיש, לשמוע מה הוא אומר. בלי להיבהל.
זה עצמו כבר מקל. לפעמים אפשר אח"כ לעזור בדרכים שונות להקלה על התחושה, אבל עם הרבה הבנה וחמלה.
הלוואי שנדע לעזור ולהקל בצורה הכי טובה שיכולה להיות!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
אלופה! את מחזקת ונותנת כח….