השם,
בתקופה האחרונה קשה לי לכתוב. אני עדיין מסתובבת עם מחברת בכל מקום אבל קולטת שאני פחות ניגשת אליה. וניסיתי להבין למה זה, ואני חושבת שזה בגלל שהחיים מהירים הרבה יותר ממה שאני מסוגלת פיזית לכתוב. התנועה סוחפת, חזקה, זורמת, ברמה שהיד שלי לא מספיק מהירה ובהירה לתפוס.
אני רואה את זה יותר ויותר סביבי. אנשים מסוימים שמרגישים אותם דברים, האצה בתהליכים, דחיסות של הזמן, עומס וגירוי יתר של החושים, דברים שהיו תקועים לפעמים שנים, משתחררים ודוהרים קדימה, דברים שמסתיימים לפעמים אחרי מלא דרמה וייסורים, משתחררים כמו קשר סבוך בנעליים שהייתי מסתבכת איתו בתור ילדה ואז אבא שלי היה בא מעליי ובתנועה חלקה אחת פותר אותו. לתקופה הזאת יש ממש תופעות לוואי וסימנים. ואני חושבת שכל אחד מרגיש אותה בעוצמות משתנות תלוי ברגישות או במה שקורה כרגע בחיים, ברעשי הרקע.
השעה כמעט 1 בלילה. כל לילה אני אומרת לעצמי שזהו, אני מתחילה להחזיר את השינה שלי לתלם וכל לילה אני מוצאת את עצמי נשארת ערה שעות, מסתכלת מחוץ לחלון, מהופנטת מהאנרגיה השקטה והמרגיעה של הלילה שיורד כמו שמיכה עבה ומאפס שוב הכל. כרגע יורד פה גשם. עוד לא התרגלתי לזה השם, שגם בחודש יוני יכול לרדת פה גשם. ושבוע שעבר היה פה גל חום שלא היה מבייש את אוגוסט בישראל. לא סתם בראת את העולם כשיקוף שלנו ואותנו כשיקוף שלו. אנחנו עוברים את אותם תהליכים.
לפעמים בא לי שהזמן יאט לרגע השם, שאני אוכל לנשום שניה, לעכל, להשהות את הרגע הבא גם אם הוא טוב ומבורך. כי יש בי משהו שמפחד לא להיות ראויה לו. שמפחד שלא התכוננתי מספיק, לא הכנתי כלי, לא עשיתי שיעורי בית ואם תבוא לבחון אותי עכשיו אני אאכזב אותך.
ויש בי גם חלק עמוק יותר שלא מפחד מהפחדים שלי. שרוצה להתקדם. שמבין שאי אפשר להילחם בתנועה הזאת, אלא אם כן אני אבחר לחיות בהכחשה ובשקר. יש בי חלק שמתרגש עד דמעות להיות אדם בעולם שלך. לחיות בנוכחות מלאה ולחוות את כל החוויות בעוצמה שלהן. יש בי הודיה שלא משנה מה עברתי, תמיד יש בי חלק שנשאר מאוהב ותמים ומאמין בניסים ובטוב , בלי שום קשר לנסיבות. חלק שמתעקש לא להיות נאמן לנתונים ולסטטיסטיקה ולמה שכדאי ועדיף וצריך. חלק ילדי ומתוק שאני רוצה לייקר. החלק שגרם לי להגמיש ולרכך בתוכי את הקשיחות שהייתה סביב הלב שלי שנים, ועזרה לו להיפתח לחיים חדשים.
התקופה הזאת מטלטלת ולא סתם. אוהבים להגיד לי פה שאני מנותקת ממה שקורה בארץ. משפטים של, מה, את לא רואה חדשות? טוב, את לא צריכה, זה לא קשור אלייך. בנימה כזאת קצת צוחקת אבל שזה ברור שזה לא מצחיק. באיזו תלונה כזאת.
וזה בסדר. אני מבינה מאיפה זה מגיע. אתה ואני יודעים את האמת לאמיתה. אבל אני חושבת שהחדשות הכי רלוונטיות, הן שהעולם משקף אותי. ואם אני לא בשלום בתוכי עם כל החלקים שלי, ולא רואה בי נקודה טובה, אפילו אחת, איך אני אצליח לראות נקודה טובה במישהו אחר בעם שלי שחושב אחרת ממני ומתנהל בצורה שאני לא מבינה? השלום מתחיל בי. כל הפירוד וכל הניתוק הוא קודם כל סך החלקים שלי, האבידות שלי שמשוטטות בעולם ואני לא עושה להן השבת אבידה. ואז הדברים יתחילו להסתדר בחוץ. אבל זה לא משהו שאני יכולה להגיד בדרך כלל ולכן אני נשמעת קצת מנותקת ופריבילגית כרגע לאנשים מסוימים. וזה גם בסדר. לא כולם תמיד יאשרו אותי או יאהבו אותי, מסתבר. מכה קשה לבן אדם מרצה שכמותי. זה היה ממש משבר כשהבנתי שלחיות את החיים שאני באמת רוצה, אומר לאבד את כל הזהות המרצה שלי. אומר שיש אנשים שממש לא יצליחו להכיל את זה. אבל זה מה שרצית ממני השם. ואני כל כך שמחה בזה עכשיו. אין שמחה כהתרת הספקות, ואחרי סיבוב ארוך, הגענו גם לזה.
לאחרונה קשה לי יותר להתבודד, אז ניסיתי לכתוב לך מכתב. קונספט חמוד. אולי אני אאמץ אותו יותר וניפגש פה מחר ❤️
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
מהממם!
תודה❤️