"היא הולכת ברחובות הקטנים, רגעים אחרונים של אור יום. היא לא יודעת לאן וזה גם לא ממש חשוב. היא פשוט הולכת, סופגת לתוכה את האנשים, החנויות, הקור באוויר. הרחובות האלה נראו אותו דבר כנראה גם לפני 100 או 200 שנה, ולרגע היא יכולה לדמיין את כל האנשים שצעדו שם לפניה, את הסיפורים שלהם, הבגדים שהם לבשו, במה הם עבדו, מה הם רצו, מה הכאיב להם, מה הם קיוו שיקרה ? על מה הם חלמו?
היא מפסיקה ללכת. נעמדת בפינה מתחת לפנס רחוב שבדיוק נדלק.
תכף יום מתחלף ללילה.
היא נושמת נשימה עמוקה מהאף, נושפת מהפה.
היא יודעת שלא משנה מה יקרה עוד דקה, אין משהו אחר חוץ מהרגע הזה, ממש עכשיו "
מנסים ללמד אותנו להיות נוכחים ברגע.
יש על זה סדנאות, ספרים, מרצים, מורים, שיעורים. מה שנרצה. יש שיטות, הסברים על החשיבות של נוכחות מלאה בעידן שלנו, שהדעת מוסחת כל רגע מאין ספור גירויים. מנסים לשכנע אותנו, תניחי רגע את הטלפון, את המחשב, את הספר, תפסיקי לרוץ, תפסיקי לעשות, תתחילי להיות.
למה זה קשה לנו כל כך ? את מי אנחנו פוחדים לפגוש ?
לי היה דיי מובן כשעשיתי את הצעד הזה ובאתי לפה, שאנשים מבינים שאני אדם שנוח לו לבדו. אדם שמרגיש בבית בתוך עצמו. אבל התגובות שאני מקבלת לפעמים מפתיעות אותי אני חייבת להגיד.
למה את לבד ? אולי תחפשי חברה? קהילה? עבודה? משפחה לגור אצלה? אולי תעשי לו"ז מסודר שתהיי כל היום מחוץ לבית, נורא עצוב ככה להיות לא ?
בהתחלה זה השפיע עליי.
לא באתי לפה עם תוכנית סדורה. לא הייתי בטוחה מה אמור לקרות פה, למה אני אמורה לכוון או מה כדאי שיהיה.
מהר מאוד הבנתי שאני במקום מספיק בטוח וטוב כדי לקבוע לעצמי את המינונים החברתיים שלי, את כמות ואיכות המפגשים שלי.
כמובן, להיות לבד זה לא כל הסיפור. אדם יכול להיות לגמרי לבד ועדיין לא להיות נוכח לגמרי ברגע, עדיין להיות מנותק ולברוח מעצמו.
צריך אומץ להיות לבד, וצריך עוד יותר אומץ באמת להיות.
לפני שטסתי, עשיתי ערב הפרשת חלה.
במשך שנים חלמתי לעשות ערב הפרשת חלה , בעולם אידאלי תמיד חשבתי שזה יהיה לפני החתונה. דמיינתי את כל הנשים שיהיו שם, את ההתרגשות, את ההודיה, את הבכי.
אבל לפני הנסיעה הזאת, משהו השתחרר בי. התרכך. הרגשתי שאני צריכה את חברות שלי. שאני צריכה ברכת הדרך, את הקבוצה הקטנה הזאת שלי שיודעת בדיוק מה עברתי כדי להגיע לנקודה הזאת. החברות האלה שיודעות בלי מילים, כמה הרגע הזה גדול ומשמעותי.
אז עשיתי להן מלווה מלכה, וישבנו כולנו סביב השולחן.
חברה שלי ענבל הוציאה מהתיק שלה שקית סנדבי'ץ מלאה פתקים שהיא כתבה לי וביקשה שאני אפתח אחד כל בוקר. היא הביאה עוד פתקים ריקים וביקשה משאר החברות לכתוב לי גם. במשך כמה דק ראיתי את כולן משאירות לי צידה לדרך.
ארזתי את השקית הזאת איתי, וברגע שהגעתי לדירה שלי, חיפשתי לה מקום של כבוד. בסוף החלטתי על ספל חמוד בשולחן קפה בסלון. כל בוקר אני שולפת משם פתק, קוראת מילות אהבה, עצות, ציטוט.
זה חלק מהשגרה שלי פה. כל בוקר תזכורת נוספת לשים לב, להיות בחמלה, להקשיב לילדה שבי, להסתכל על השמים, להיות אמיצה.
לפני כמה ימים נתקלתי בפתק הזה:
זה היה בוקר מזה לא כיפי למען האמת. בוקר כזה של שאלות קיומיות ושל יחסנו לאן ביני לבין עצמי. בוקר של מלא מחשבות לא מקדמות, ביקורת עצמית, פחדים.
ואז הגיע הפתק הזה.
נשמתי.
בפתק הזה אין עצה או ציטוט או הארה. בפתק הזה יש נוכחות. יש שימת לב להווה.
פשוט איזה כיף לי שאני פה.
פשוט איזה כיף לי שהקשבתי לעצמי.
איזה זכות יש לי שהשם בחר להוביל את מסלול החיים שלי, בדיוק בדיוק ככה.
פשוט איזה כיף לי שאני עוברת בוקר קשה ומורכב, בלונדון, בדירה מקסימה משלי, עם גשם בחוץ. שאני חיה חלום, גם אם הוא לא תמיד מרגיש קליל וחסר מאמץ. חלום שלפעמים אני לא מזהה אותו אבל בכל זאת, הוא שלי.
להיות נוכחת ברגע זה לא רק כשאת יושבת לקפה עם חברה או עושה מניקור. זה לא רק ברגעי הפאן או השיא של החיים, הרגעים האלה שאת לא רוצה שייגמרו.
להיות נוכחת זה גם בכאב, במורכבות, בחוסר אונים, בתסכול, בלחץ.
ברגעים שאת ממש רוצה שיעברו אבל אם את נוכחת בתוכם באמת, נושמת בתוכם, את גודלת ומפתחת שרירים שלא ידעת שקיימים בך בכלל.
את מגלה שכל דבר עובר, והרבה מהדברים שחשבת שהם הרסניים, אפילו לא השאירו בך סימן. את מגלה שאת הרבה יותר חזקה ממה שאת חושבת, מעצם היכולת לבכות את כאביך או לתת מקום אמיתי לפחדים. אפילו רק לרגע הזה. הרי זה כל מה שיש.
אז נשמתי עמוק קיפלתי את הפתק חזרה, ועמדתי להחזיר לספל.
במחשבה שניה, שמתי אותו בכיס של המעיל.
יצאתי החוצה לעולם, אור ראשון של בוקר. לילה שמתחלף ליום.
והרגשתי שברגע הזה,
פשוט איזה כיף לי.