24.10.24
אני פה כבר בדיוק חודש.
פרקתי את המזוודות , ולאט לאט הדירה שלי מתחילה לקבל אופי. זה קטע, אף פעם לא עיצבתי בית או חדר, אף פעם לא הייתי צריכה, תמיד חייתי ועברתי לבתים "מוכנים" או שאמא שלי עיצבה ואני זרמתי (ויש לה טעם מעולה כך שהכל בסדר). ופה אני רואה שחשוב לי להרגיש קצת בית, איפה שאני יכולה. אז פעם אחת זה נר ריחני, פרחים טריים (ההשוואה בין האיכות והמחירים של הפרחים פה לעומת הארץ הוא משהו שאפשר לדון בו ארוכות אגב), פעם אחת מצאתי ציפית יפה לכרית שלי בסלון.
כל דבר שיגרום לי להרגיש נוח, להרגיש שהמקום הזה שלי. מעניין איך זה ירגיש לגור פה ממש כל יום. בינתיים אני עמוק בתוך החגים, מתארחת אצל כל כך הרבה משפחות שונות. ישראלים, אנגלים, אמריקאים, צרפתיים וכל מיני אחרים. אנשים מקסימים ומכניסי אורחים. היום טוב פה כפול, מה שאומר עוד סעודות, עוד משפחות, והכל מרגיש כמו חג אחד ארוך שנמשך ונמשך.
בחול המועד המשפחה שלי נפגשה בסוכה. התקשרו אליי בוידאו כדי שאהיה חלק מזה. הופתעתי מכמה שכמעט נחנקתי מדמעות של געגוע כשראיתי אותם. כמה אני כבר מתגעגעת, חשבתי שייקח לי קצת יותר זמן.. מוזר כמה לפעמים אפשר להרגיש קרוב גם כשבעצם נמצאים רחוק, וההפך. לפעמים כשאני פה אני מרגישה שאני רחוקה בכל מובן אפשרי מהכל ומכולם.
לפעמים כל כך טוב לי פה ואני מרגישה שזה בדיוק מה שהשם רוצה בשבילי, ולפעמים רגעים קטנים מוציאים אותי משלוותי.
ומותר, מותר לנו לבכות או להגיד שקשה, גם על דבר טוב וחיובי. מותר לנו להודות שאנחנו מסתגלים למשהו ולוקח לנו זמן לקבל את המציאות המשתנה. גם אם רצינו בה הרבה זמן.
מסעודה לסעודה, ממשפחה למשפחה.
כל משפחה והסיפור שלה. המורכבות, הדינמיקה, הקשר, הדרמה, הדברים שממש רואים וכל מה שרוחש מתחת לפני השטח, שאת לא יודעת את הסיפור ומה קורה שם, אבל את בהחלט מרגישה שקורה שם משהו. פעם אחר פעם שיחות סלון, לספר את סיפור חיי עד לנקודה הזאת. פעם בסגנון שאלות כללי שמאפשר סינון מפוקח, ופעם בסגנון שאלות יסודי וחוקר, שלא מאפשר מרחב לנשימה. כך או כך, בין סעודה לסעודה אני מוצאת את עצמי מותשת, מודה על חדרי האירוח או הבתים הריקים שאני ישנה בהם (כל חג וסידורי המגורים שלו..). מודה על מרחב אישי שבו אין צורך להיות חברותית, לא מאופרת ומאורגנת, לא תקשורתית. מרחב הטענה, שבו אני יכולה לעבד את החוויות, להודות, להתפלל, לנוח, ולהכין מקום בתוכי למשפחה הבאה.
אני פוגשת פה נשים מדהימות, בגילאים שונים ובמקומות שונים בחיים, ורואה שקשר יכול להיווצר גם עם הבדלי מנטליות, שפה, רקע. כל כך שמחה על כל קשר משמעותי שמתחיל להיווצר פה, מתוך המרחב שאני פיניתי בתוכי והפתיחות להכיר אנשים ולהכניס לחיים שלי קשרים מכבדים, אמיתיים ומלאי טוב.
וברגעים שאני לא מוצאת את עצמי, בכל משפחה יש ילד או ילדה שרוצים לשחק משחק קופסה או קלפים, רוצים שאספר סיפור או שארוץ אחריהם ברחבי הבית. ילדים, יותר מהכל, תמיד מחברים למהות של הדברים, מזכירים לנו מי אנחנו ומה באמת חשוב. להם לא אכפת משום דבר חוץ מזה שאני פרטנרית ראויה למשחק כרגע. כמה פשטות וכמה אני צריכה אותה.
12.11.2024, י"א חשוון
רשמית אחרי החגים.
טוב, למען האמת אנחנו כבר לגמרי אחרי החגים, ברור.
אני תמיד קצת באיחור בדברים האלה, לא מאלה שמיד במוצאי שמחת תורה יתקתקו בית ויעברו לטו דו ליסט של אחרי, ויום למחרת כבר ישעטו לשנה הבאה בשיא האנרגיות.
אני מעבדת דברים קצת יותר לאט, אבל בטח פה.
פה כל יום נראה אחרת. כל ההודעות בסגנון- נו, אז איך הלוז שלך שם? מה השגרה, מה את עושה ביום יום? נענות בינתיים בגמגום של, אני עדיין מסתגלת , עוד אין ממש שגרה.
שזה לגמרי נכון אגב. בין לבין ההבנה שהחלפה לסים מקומי זה פתרון שרק הביא איתו בעיות מסוג אחר, כי אין לי שיחות והודעות רגילות לארץ, ולכי תנסי בלי זה להתקשר לבנק ולהבין למה, למען השם, את לא מצליחה להוציא כסף מהכספומט או לשלם באשראי שלך. (כן, זה אמיתי)
בעיות שגורמות לי להרגיש לפעמים שאני הבן אדם היחיד שדברים כאלה קורים לו. איכשהו כולם מתוקתקים, כולם עברו איזשהו קורס של "איך להיות מבוגר מתפקד ומצליח" ואני אפילו לא ידעתי שיש כזה שיעור.. פה אני ממש רואה את זה. אני מבוגרת שצריכה להתנהל כמו מבוגרת, אבל למעשה אני גרה לבד לראשונה בחיי, במקום שאני לא מכירה את התרבות, את הבירוקרטיה, את הדרך לעשות דברים.
אז יש יום שפתאום אני צריכה להבין איך אני מתנהלת רק במזומן שיש לי עליי. ואחרי שאני מסיימת להיבהל מזה, אני מוצאת שאני דווקא ממש נהנית ללכת לסופר המקומי ולקנות אך ורק מה שישמש אותי לארוחה הבאה שלי. רק מה שאני באמת אוכל.
ויום אחר אני על במה, מדברת ושרה מול כמה עשרות נערות מהממות על הסיפור שלי, על הדרך להתמודד עם משברים ושינויים. מעבר דרמטי עם שינוי כובע מהיר, מהלומדת למורה, מזאת שעדיין כותבת את סיפור חייה ועושה מלא טעויות בדרך, לזאת שכבר יש לה תובנות להעביר לאלה שצועדות עכשיו בשבילים של גיל ההתבגרות. אין לי מושג איך זה קרה למען האמת. אני ממש לא חשבתי על עבודה פה, בטח שלא תכננתי לפרסם את עצמי באיזושהי צורה. אבל השם מראה לי פה שוב ושוב, שבכל פעם שאני מרפה ומשחררת באמת, חיה בפשטות מיום ליום וסומכת עליו שיראה לי מה בדיוק צריך לקרות פה, דברים מדהימים קורים. ואיכשהו מפה לאוזן, זה עובר וקורה. וזו זכות אדירה.
בין לבין, אני בטבע. רוכבת על אופניים בפארקים, מסתובבת בשווקים צבעוניים וקונה מתנות למשפחה (מתישהו אני אצטרך להבין שזו לא חופשה ואני אפסיק, אבל זה עוד לא קרה..)
יושבת בבתי קפה קטנים וכותבת או מקשיבה למוזיקה. מתרגלת לימים שלמים בלי לוז מאורגן, בלי משימות ואנשים מסביבי. עושה פילאטיס, מנסה לאכול יותר בריא.
מנסה להיות נוכחת לגמרי ברגע, להרגיע את המחשבות של מה אמור ומה כדאי ומה אולי היה עדיף ש. פשוט להיות. לראות שמים, עץ, פרח.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
מהמם!
שתהיה שגרה מבורכת
וחנוכה שמח שיאיר לך את דרכך החדשה
תודה!